ריב

היום שמעתי את נעם, בן עשר, אומר לאח שלו: "אנחנו נריב על זה בבית, לא כדאי להרוס את החופש שלנו עכשיו." היום שמעתי ילד בן עשר שמזהה ריב כהפרה גדולה. ריב הוא יציאה הדדית, של שני אנשים מהמקום, הוא ערבוב עם עומס, הסתכלות צרה וחוויה של חולשה. גם בריב שבו אני "מנצחת" אני בעצם מפסידה. ימימה מלמדת אותי שכאשר אני רבה -אני נאבקת כדי לחיות, או מצטדקת כדי לחיות, כשבעצם אין סיבה, החיים שלי אינם נתונים בספק. כשאני רבה אני מנסה להשתלט על מקומו של האחר רק כדי למצוא את המקום האישי שלי, כשבעצם המקום האישי שלי נמצא כל הזמן, מחכה שאשוב אליו. אבל אני רחוקה ממנו, מרגישה מאוימת ונדרכת: מה השני אמר, מה עשה, מה התכוון. הדריכות מכניסה את העומס שלי להיכון והנה אני כבר מתקיפה, לא מקשיבה ורבה. רבה עם מישהו אחר, ובעצם רבה עם עצמי. ימימה: "המאבק הוא מיותר, במקום מאבק מרחב הקיום" מה שנעם החכם הבין זה שאפשר לבחור. אפשר לבחור לריב ואפשר לבחור ליהנות ממה שמתאפשר. אפשר לבחור במאבק ואפשר לבחור במרחב קיום. איך עושים את זה? איך אבחר? איך לא אפעל מתוך האוטומט, איך לא אכנע לעומס שמשכנע שהשני גרם לי עוול? מה שיעזור לי זה להבין שהריב הוא לרעתי. שאזהה שהכעס, האכזבה, הדרישה והסערה שבי הורסים לי כל חלקה טובה. מחריבים את השקט שלי, את האמת שלי, את הכרת המקום שלי. או שאזכור שאני זו שאחראית לאיך אני מרגישה ולא מישהו אחר, שאני זו שאחראית למקום שלי ולא האחר, שאני זו שאחראית לשמחה שלי ולא אף אחד אחר. או שארגיש שאני לא שייכת יותר למקום המיותר הזה, לעומס. שהוא מכביד עלי, מקשה עלי ומצר את צעדיי, שארגיש רצון לחזור אלי האמיתית.

אז אולי אצליח להגיד: לא מתאים לי לריב עכשיו. עכשיו אני בוחרת להמשיך הלאה, אל האפשרות הבאה, אל השיחה הבאה, אל הטוב הבא עלינו לטובה. אז אפסיק לריב עם עצמי, על: למה עניתי או לא, למה ויתרתי או לא, למה נתתי או לא. אז אוכל להגיד לעצמי: חבל להרוס את מה שיש עכשיו, חכי שנחזור הביתה. כשאגיע הביתה, לבית הפנימי, למקום האמיתי, כבר לא יהיה צורך לריב. הכל יהיה על מקומו, בדיוק, בגמישות, בשקט. וכשאגיע לביתי הגשמי, אוכל לתת מהשקט הזה גם לאחרים, באהבה, ברצון ובשמחה. צודק נעם, חבל להרוס את החופש, חבל בכלל להרוס. הדרך להתקרבות תמיד נמצאת. במה תבחרי?


0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול