האי- מקום

האי- מקום אינו מקום, הוא סערה מטלטלת. האי- מקום אינו מקום, הוא חשכה מעוורת. האי מקום לוקח אותי לאן שנושבת הרוח, מעלה מטה בעוצמה רבה. מחפשת אחיזה אבל אין במה, כי אני באי מקום. מקום קשה הוא האי מקום. מקום של פחדים ותהיות, היסוס וספקות. אין בו שמחה, אין בו אהבה, אין בו כוח, אין קבלה או נתינה. כשאני באי- מקום אני עצובה, מתוחה, לא מסופקת, לא מוצאת מנוחה. שום דבר לא יכול לעזור לי כשאני באי- מקום האי- מקום אינו מקום פיזי כלל, הוא מקום פנימי שמשתקף אלי באלף מראות בחוץ: בתשובות של אנשים, בהזדמנויות הנקרות בדרכי, בסיטואציות פשוטות ומורכבות. חוסר המקום הפנימי שלי מהדהד לי החוצה בכל אשר אפנה, לא נותן לי מנוחה. האי- מקום היה פעם ביתי הקבוע, היום אני מבקרת בו מפעם לפעם, וכל פעם מתאכזבת: שוב פעם אי- מקום? איך הגעתי לכאן? לא רוצה להיות פה יותר. איך עוזבים את האי- מקום? איך חוזרים למקום: המקום הברור, החזק, המאפשר, בו יש לי שורשים ויש לאן לצמוח, שיש בו בטחון ויכולת ועשייה טובה וראיית המתאפשר ושמחה מהקיים? איך מתחברים למקום שיש בו סבלנות, וקבלה, ואמונה וחופש ושחרור? יש דרך, הדרך של ימימה. היא קוראת לה: נתינה לעצמך: נתינת סליחה, קבלה, הבנה, אהבה. סולחת לעצמי, מקבלת את ה"טעות בניווט" ומפשילה שרוולים: חוזרת למלאכת הבניה. בנייה של מקום. בנייה של מקום טוב, חזק ומדויק. הבנייה נעשית מתוך התכוונות, מתוך רצון למצוא מנוח מהסבל, מהתלישות ומהתנודתיות המטלטלת. חומרי הבניה העומדים לרשותי: כל הטוב הטמון בי. לא צריך לייבא ממקומות אחרים, לא צריך להשיג משאבים חיצוניים, הכול "תוצרת בית": היכולת, ההבנה, הדיוק, ההפרדה, הזיהוי, והמיקוד. הכול קיים בתוכי מחכה שאשתמש בו. כשמתחילה במלאכת הבניה מתחיל גם הסדר: מה חשוב, מה נכון, מה שייך, מה ממלא אותי, מה אני צריכה במבנה שלי ומה מיותר לו, מה מעמיס עליו, ממה כדאי שאפרד. מלאכת הבניה נעשית במדידות, בעכשוויות. לא בונה חדרים לדברים מכבידים מהעבר. מנערת וזורקת את כל המיותרים: הביקורתיות והאכזבה, הצמצום וההקטנה, תחושת הזרות וחוסר היכולת- אין להם מקום במקומי. במדידות ובהקשבה אני בונה לי את מקומי הטוב, המלא באור, אוהב ומקבל, דלתו תמיד פתוחה, תמיד אוכל למצוא בו מנוחה, הוא תמיד מחכה לי, מאפשר שלום לנפשי, שלום לליבי, שלום למחשבתי. כמה טוב שבאתי הביתה.


0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול