בט' באב, שנדחה השנה מפני השבת, אנחנו מבכים את חורבן הבית- חורבן בית המקדש שקרה פעמיים בתאריך זה. יש המתחברים יותר ויש המתחברים פחות, אבל אם נחשוב, בכל יום נחרב בית. נחרב מקום במציאות חיינו: פרידה, מוות, פיטורין, מעבר, ריב, חלום שלא מתגשם
או מקום פנימי: עלבון, כעס, חרדה, פחד, אכזבה, פגיעות.
בכל יום נהרס בתוכי מקום שחשבתי שהוא שלם ומוגן, בכל יום תאמר המילה, או יעשה המעשה, או המחדל שיהרוס בי חלקיק שחשבתי שהוא בטוח ושקט.
בכל יום אני מגלה שהדברים השתנו, המציאות אחרת ממה שתכננתי, מה שיש פתאום אין ומה שאין לא ישוב להיות.
החורבן הזה, הפנימי או שמתרחש במציאות, הוא רגע מעורר. הוא רגע של חשבון נפש, וימימה אביטל מוסיפה ואומרת: "אין רק חורבן, יש גם תחיה, התחדשות".
יש ימים בהם תחושת החורבן הפנימי משתלטת וכל מה שאני מבינה זה כמה קשה ועצוב לי, ויש ימים, שגם הם מגיעים, ובהם אני מבינה שניתנת לי פה הזדמנות לחיות מחדש, לבנות נכון יותר, להתחדש בהבנה שתפקח את עיני.
כלי ההבנה תמיד נמצאים ומחכים לגאול אותי מיסוריי, על בית המקדש שנחרב, על השנאה הפנימית (אישית, משפחתית ולאומית), על ההרס.
הם מחכים לי שאתאושש ואראה מה אני יכולה לבנות עכשיו, איך אני מתקרבת, במה אני בוחרת, איך אני מתחברת מחדש לשמחה שבי.
הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם אֲדֹנָי ה' וְהִשְׁלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ
לֹא רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא צָמָא לַמַּיִם
כִּי אִם לִשְׁמֹעַ אֵת דִּבְרֵי ה'" (הנביא עמוס)
שנכה לשמוע דיבורים של אמת המרחיבים את הלב.