הערב ראש חודש אדר ב' החודש בו אנחנו אמורים להרבות בשמחה. שמחת הישועה, שמחת הגורל שהתהפך, שמחת חכמתה של אסתר, שמחת הקפדתו של מרדכי. אנחנו מצווים להיות בשמחה מתוך נתינה (מתנות לאביונים) מתוך חלוקה (משלוחי מנות איש לרעהו) ומתוך הקריאה במגילה שמגלה לנו שאף פעם אין לדעת מה יתגלה מחר. אבל איך מביאים את השמחה הזו לחיינו ולמה בעצם היא כל כך חשובה?
האם לא חשוב יותר להיות בביטחון? האם לא חשוב יותר להיות בריאים? האם לא חשובה יותר הפרנסה? מי החליט שהשמחה זו מצווה כל כך חשובה? אז בואו נדבר רגע על השמחה.
יש כל מיני סוגי שמחה. יש שמחה של אירוע: יום הולדת, חתונה, מסיבה גדולה. זו שמחה מוחצנת, שכוללת אורחים ומוזמנים, שמחה מצולמת ומרובת טיקסיות.
יש שמחה אישית, של הצלחה, למשל, או של אהבה. שמחה שהלב עולה על גדותיו, שהחיוך מגיע מאוזן לאוזן, שהכל נראה ורוד ומושלם.
ויש את שמחת הקיום, השמחה היומיומית. שמחת הקיום היא שמחה הכרתית שמחברת אותי אל כל הטוב הקיים בעולמי. אל המשפחה שלי, אל הסובבים אותי, אל מקום העבודה שלי, אל מה שפורח, אל מה שנובל, אל מה שמצליח ולא מצליח. זו שמחה שקטה, פנימית, שמורגשת אצל הדם עצמו, אצל מי ששם לב. מי ששם לב ללב שלו. כששמים לב רואים שכל עשיה טובה שלי מביאה לי שמחה, שכל בחירה מדויקת שלי מביאה לי שמחה, שכל הסתכלות נקיה שלי מביאה לי שמחה. בעצם, כששמים לב מבינים שאין אפשרות אחרת מלבד להיות בשמחה.
מבינים שצריך להיות בשמחה כי בעצם למה לא. להיות בחוסר שמחה זה להיות בָּאין ואז זה לא להיות. לא להיות כאן, לא להיות במה שמתאפשר, לא להיות מחוברת למי שאני ולמה שאני יכולה.
להיות בשמחה תמיד זו מצווה גדולה, כפי שאומר לנו רבי נחמן, להיות בשמחה תמיד זו ברכה גדולה, זו הזדמנות להיות בחיבור תמידי עם עצמי, עם אלוהיי, עם טובו של העולם הזה.
להיות בשמחה תמיד זו גם משימה גדולה. כי יש אין ספור של גורמים שיחסמו לנו את הדרך הזו. אנחנו מכירים אותם, מזהים אותם, מקבלים אותם וזוכרים שהדרך עדיין שם. מעבר לחסימות ולמכשולים.
בפיתחו של חודש אדר ב' לקראת חג פורים אני מאחלת לנו שנמצא כל אחת ואחד מאיתנו את הדרך לשמחת הלב השקטה, המדויקת, המחזקת. כי בלעדיה אנחנו לא אנחנו.
חודש טוב ומבורך.
