בספר תהילים כתב המשורר: "הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי, פִּתַּחְתָּ שַׂקִּי וַתְּאַזְּרֵנִי שִׂמְחָה".
המשורר של תהילים תאר את הרגע הניסי הזה שבו יש הבנה, קבלה והסכמה ואז כאב השכול, ההֵסְפֵּד, כאב של תחושת ההפסד, מתהפך. הלב הכואב שמח ויוצא במחול. השק העוטף את הגוף (או את הנשמה) נפתח ובמקומו חוגרים אזור מותניים המאפשר תנועה.
המשורר של ימינו, ישי ריבו, פיתח את הפסוק הזה לשיר תפילה, שיר המתאר את הייאוש הגדול ואת ההודיה על השחרור ממנו. שיר שיכול להתאים לימים הנוראים, במיוחד לימים אלו:
"הַלֵּב שֶׁלִּי מֵרִים יָדַיִם, כְּבָר מוֹעֵד לֹא עוֹמֵד עַל הָרַגְלַיִם
שֶׁבֶר כְּלִי שֶׁאֵין בּוֹ כְּבָר מָה, וְהַשָּׁמַיִם הֵם לִי חוֹמָה.
אֵיךְ אֶעֱבֹר בְּתוֹךְ הַיָּם בְּיַבָּשָׁהּ?"
היום, ערב יום כיפור, גם הלב שלי כבר הרים ידיים. יש בו כעס, אכזבה, ייאוש, היסוס, דחיה. דווקא היום אין בו סליחה.
איך אעבור את יום כיפור ללא סליחה?
סליחה, כמו כל רגש, מתחילה מעצמי לעצמי. כך גם האהבה, הקבלה, הנתינה.
כעס, כמו כל רגש כואב, מתחיל מתוך הכאב שלי. כך גם הפגיעות, כך גם העלבון. כולם קשורים לכאב האישי שלי שאני נושאת. האנשים שעוררו את הכאב הזה, שפגעו בי כביכול, שהכאיבו לי כביכול, הם כמו השולחן שנתקלתי בו ודפקתי את הבוהן הקטנה. הם פשוט היו שם, הכאב החד שחשתי הוא לא מהשולחן, הוא ממערכת העצבים שלי ומהרגישות שלה.
הכאב החד שהלב שלי נושא הוא מהיסטוריה רבת שנים ונסיונות קשים.
ביום כיפור יש לי הזדמנות יחידה במינה לגשת את הלב שלי. בעדינות בחמלה, באהבה גדולה.
ביום כיפור יש לי אפשרות יחידה במינה להביא מרפא של סליחה ללב שלי. לסלוח לו, לעצמי, על הכאב שהוא נושא, על החבלות, על השריטות. לסלוח לו, לעצמי, על הרגישות, על הפחד, על הסגירות והתוקפנות.
ביום כיפור יש לי פתח מיוחד לתפילה, לבקש גאולה מסבל העבר, לבקש תרופה למגפת הפחד והבדידות, לבקש להפוך את ההפסד וההספד למחול. דרך המחילה, דרך הקבלה, דרך ההבנה שתבוא, בעזרת השם.
שנזכה לזכך את החול, לרכך את הכל, לסלוח ולמחול ולצאת מחוזקים, בהירים ושקטים יותר אל השנה הבאה עלינו לטובה.
גמר חתימה טובה