גם השנה, כמו בכל שנה, צפיתי בטקס הדלקת המשואות עם קופסת טישו ליידי.
גם השנה, כמו בכל שנה, התרגשתי כל כך, התפעלתי כל כך, התרשמתי כל כך מהנשים והגברים החכמים, החזקים, היכולים, שעשו כל כך הרבה טוב לכל כך הרבה אנשים, שעשו ועושים שינוי משמעותי בחיים שלנו.
אחרי הטקס נשארתי מלאת התפעלות וגם חסרת נחת.
איפה המשואה שלך? שאלתי את עצמי. איפה היכולת שלך להיות חכמה, חזקה, יכולה. להביא טוב להרבה אנשים, לעשות שינוי. הרי הם אנשים בדיוק כמוך, אנשים מהשורה שהחיים זימנו להם נסיונות קשים, שיעורים משמעותיים, והם יכלו להם. אז איפה את? איפה רוח ההתנדבות והנתינה שלך?
השנה, טקס המשואות השאיר אותי מאד לא מרוצה מעצמי.
למזלי, במקריות נפלאה, כשחיפשתי אחר חלק של ימימה הגעתי למילים האלו:
"לא להיכנס למלאכה שיש בה כיסופים מבלבלים, מפילים ומדומים. להשתדל לעשות כל חלק אשר מתאפשר לתיקון, שמאפשר לך את המרחב בצמצום ואת הצניעות. "
והמילים האלו החזירו לי את הסדר ללב ולמחשבה.
לא להיכנס למלאכה שיש בה כיסופים מבלבלים- המקום הזה שנכסף להיות מה שאני לא, לעשות את מה שלא במידתי, להיות במקום אחר מהמקום שלי.
כיסופים מבלבלים- משכיחים ממני את מה שאני ואת היכולת שלי ומזכירים לי מה אני לא, מה החיים שלי לא.
ימימה מזהירה אותי לא להתבלבל, ליפול ולחשוב שאני מתקנת משהו דרך המקום הדמיוני הזה. היא מזכירה לי להשתמש בצניעות, במרחב שבו אני חיה, ולהיות שם מי שאני.
היא מבקשת ממני לפעול מתוך המרחב, בצמצום- מתוך מרחב הטוב שיש בי במידה המדויקת לרגע אחד, למקום אחד. אולי לעצמי, אולי לשני, אולי לנתינה, אולי לקבלה. ימימה מבקשת ממני לעשות "מלאכה יומיומית פשוטה של הוספת טוב דרך יראה ואהבה, יראת החטא. צנועה תהיה."
המשואה שלי, ימימה מציעה, תהיה של מלאכה יומיומית פשוטה, במידה שלי, ביכולות שלי.
אולי המשואה שאני מדליקה היא משואת הצניעות, עבור כל אלה שחיות את החיים דרך היכולות שלהן באותו רגע, שהשינוי שהן מביאות לחיים הוא פשוט, יומיומי, מקומי, רגעי. שמשתדלות להיות טובות לעצמן ולאחרים, לפעמים מצליח להן ולפעמים לא, לפעמים הן שמחות בחלקן ולפעמים לא, שלומדות לחיות במציאות אמיתית גם אם לפעמים חולמות על המדומה.
לכל המנסות, המתאכזבות, הנופלות והקמות- שנזכור שכל אחת מאיתנו היא משואה בפני עצמה, נושאת לפיד של אור, בכל יום ולא רק ביום העצמאות.
ולתפארת מדינת ישראל.
