פרשת וזאת הברכה

ערב שמחת תורה, המכונה גם שמיני עצרת, זו הזדמנות טובה לברר מה אנחנו חוגגים שוב. היום השמיני של סוכות אינו חג אלא עצרת. חג הוא חג לה', עצרת לעומת זאת היא אספת עם, שמחה והתכנסות ציבורית המיועדת לבני האדם. שמיני עצרת, היום השמיני, הוא הזדמנות להיאסף ולהיקהל. להמשיך את מצוות הקהל עליה קראנו בפרשת וילך תִּקְרָא אֶת-הַתּוֹרָה הַזֹּאת, נֶגֶד כָּל-יִשְׂרָאֵל--בְּאָזְנֵיהֶם. יב הַקְהֵל אֶת-הָעָם, הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף, וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ--לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ בתקופת התלמוד חולקה התורה לפרשות וכאשר הושלם מחזור הקריאה נחגג האירוע בשירה ובריקודים. מאז הוצמד האירוע לשמיני עצרת, יום ההקהל, ועד היום אנחנו חוגגים בשמיני עצרת את סיום הקריאה בתורה, שמחת תורה.

גם אנחנו, שנפגשים פה, ב"פרשת השבוע שלי" מדי יום ששי, השלמנו מחזור שלם של קריאה והגענו לפרשה האחרונה החותמת את ספר דברים, פרשת "וזאת הברכה", הפרשה אותה נקרא מחר ואחריה נתחיל מיד לקרוא מבראשית. פרשה וזאת הברכה מתחילה בדברי הפרידה של משה לעמו. פרידה מתוך ברכה, כמו אב שנפרד מבניו. צוואת האב הרוחני לעמו, ברגע הדרמטי של סוף המסע. משה מסיים את חייו, העם מסיים את נדודיו. בתחילה משה מברך את כל העם, אח"כ ממשיך בדברים אישיים לכל שבט ומסיים במילות הבטחה לשפע ובטחון: וַיִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בֶּטַח בָּדָד עֵין יַעֲקֹב, אֶל-אֶרֶץ דָּגָן וְתִירוֹשׁ; אַף-שָׁמָיו, יַעַרְפוּ טָל. כט אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ, עַם נוֹשַׁע בַּיהוָה, מָגֵן עֶזְרֶךָ, וַאֲשֶׁר-חֶרֶב גַּאֲוָתֶךָ; וְיִכָּחֲשׁוּ אֹיְבֶיךָ לָךְ, וְאַתָּה עַל-בָּמוֹתֵימוֹ תִדְרֹךְ.

הפרשה מסתיימת במותו של המנהיג הגדול, איש האלוהים, שלא היה כמותו וְלֹא-קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל, כְּמֹשֶׁה, אֲשֶׁר יְדָעוֹ יְהוָה, פָּנִים אֶל-פָּנִים.

ומה עכשיו? עכשיו אנחנו נשארים, כמו משה, בעבר הירדן, צופים יחד איתו על כל הארץ, בוכים יחד עם כל העם על מותו ו... מה יהיה? איפה הסוף הטוב? איפה ו"הם חיים בעושר ובאושר עד היום הזה"? בתורת ישראל, בניגוד לסרט הוליוודי, אין סוף טוב. ובעצם אין סוף בכלל. אנחנו קוראים את הפסוקים האחרונים, ומיד גוללים להתחלה: בראשית ברא אלוהים.... כל כך סימבולי. כל כך מתאים להיום, לאתמול, למחר. כל כך שייך לנצח נצחים. משהו נגמר, משהו מתחיל. בתוך הפרידה טמונה הבריאה. בתוך הצער טמונה האפשרות. בתוך הירידה מתחילה העלייה. בתוך השחרור מתחילה אי הוודאות. אי הוודאות? אבל אנחנו יודעים בדיוק מה יקרה: יהיה תוהו ובוהו, וחושך ואז אור ומים ושמים וצמחים וחיות ובריאת האדם...הכול ידוע. מה חדש פה? והנה השיעור שאנחנו לומדים כל שנה מחדש: הכול חדש. כול בוקר הוא חדש, כל פגישה היא חדשה, כול פרידה היא חדשה, כול לידה היא חדשה, כול מוות הוא חדש. וכמו בני ישראל אז, גם היום אנחנו מצווים להיות חזקים ואמיצים, לקום בבוקר עם שיר/ אמונה/ תקווה חדשים בלב.לשיר אותם בכוח, לשיר אותם בכאב, לשמוע את קול האלוהים ברוח החופשית ולהתחיל מבראשית.

הערב ומחר ניפגש בבית הכנסת, או בים, או ברחובות ערינו, או בכבישים בדרך לטיול. היום ומחר נתכנס, שבטים שונים, אנשים שונים, עם ישראל, בהזדמנות אחרונה לחודש זה להתקהל, להתחבר, לבכות ולשמוח למרות הכאב, מתוך הכאב, להתחבק ולהתחזק. היום ומחר נזכור: מה שהיה הוא שיהיה ועם זאת הכול חדש, הכול אפשרי, הֲלוֹא צִוִּיתִיךָ חֲזַק וֶאֱמָץ, אַל-תַּעֲרֹץ וְאַל-תֵּחָת: כִּי עִמְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ.

חזק חזק ונתחזק.

חג שמח אחרון ודי


0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול