על הניסים ועל הנפלאות.

חנוכה הוא חג של ניסים, נס פח השמן בבית המקדש, נס ניצחון מעטים וחלשים על רבים וחזקים, נס האור הגובר על החושך. היהדות אוהבת ניסים. הרבה סיפורים בתורה קשורים לניסים שעשה הקב"ה לעמו ויחד עם זאת ברור לגמרי שמלבד הרושם הראשוני, לנס אין שום השפעה אמיתית. מיד אחרי שחולף הרושם הראשוני בני ישראל, אנחנו, חוזרים לסורנו. לקטר, להתייאש, להתגעגע, לרצות שיהיה אחרת. כי הנס, מופלא ככל שיהיה הוא חיצוני ונעלם ואנחנו נשארים עם עצמנו, ושם קשה לנו לראות את הנס. המשורר אהרון זאב נתן ביטוי לרעיון הזה, שלנס אין מקום משמעותי בחיינו, כשכתב ב1950 את השיר אנו נושאים לפידים:

נֵס לֹא קָרָה לָנוּ - פַּךְ שֶׁמֶן לֹא מָצָאנוּ. לָעֵמֶק הָלַכְנוּ, הָהָרָה עָלִינוּ, מַעַיְנוֹת הָאוֹרוֹת הַגְּנוּזִים גִּלִּינוּ.

לא קרה לנו נס, הוא אומר, הכל עבודה קשה. בַּסֶּלַע חָצַבְנוּ עַד דָּם - וַיְּהִי אוֹר! את האור אנחנו גילינו, בזיעת אפנו, בדם גופנו. התפיסה הזאת, תפיסה חילונית, מערבית, מודרנית, מעניקה לאדם את כל הזכויות וגם את כל החובות. הצלחתנו? זה בזכותנו. לא הצלחנו? זה באשמתנו. ניסים? אולי היו פעם, וגם זה לא בטוח, הרי השיר אומר: על הניסים ועל הנפלאות אשר חוללו המכבים. היו אלה המכבים שחוללו את הנס, אח"כ הבילויים ואז החלוצים והיום? המתנחלים? ההייטקיסטים? כוחות הביטחון? כל פעם מתחלף לו הגיבור והנס נשאר רחוק.

כמה קשה התפיסה הזאת, כמה מעייפת. כמה מאמץ היא דורשת. שוב ושוב לרדוף אחר האור, שוב ושוב לחפש אחר ההצלחה, שוב לאסוף כוחות, לגייס את השורות לטפס לפסגה הבאה. במהלך לימודי ימימה ומאוחר יותר בלימודי היהדות שלי למדתי שאפשר לנוח קצת. למדתי להפסיק את המרדף ולהתבונן. למדתי שלא הכל בזכותי או בגללי. למדתי גם לזהות שיש צורות שונות של נס. לא רק נס ענקי וגרנדיוזי של ים שנחצה לשניים, של מן שנפל מהשמיים, של פח שמן קטן שהספיק להאיר את בית המקדש שמונה ימים. יש צורות אחרות, קטנות, יומיומיות של נס. למשל: להיות שמחה. להכיר תודה. לקבל בברכה. להרגיש טוב. כי באמת, לפעמים נראה שכדי להרגיש טוב בימים אלה, צריך נס. החיים פה לא קלים (ולא רק פה). אנחנו מומחים בשנאת חינם ובריבים פנימיים וסופגים כעס ושנאה חיצוניים. הדיור יקר והמיסוי גבוה והדרך לעבודה לוקחת יותר זמן בכל בוקר, וחם מדי או קר מדי ועד שכבר יורד גשם מיד הכל מוצף. את הדברים האלה אומרת המחשבה ההרגלית. והמחשבה הזאת, ההרגלית, כובשת כל חלקה טובה. ומראה לי שוב ושוב כמה לא טוב לי וכמה לא טוב בכלל וכמה אני חלשה וכמה אין סיכוי. המחשבה ההרגלית היא כמו אנטיוכוס היווני. שולטת, גדולה, חזקה, מבוססת, מדכאת. הקושי המתמשך שוקל יותר, ונס חד פעמי לא יכול לשנות אותו. אז איך כן אפשר לשנות? איך אפשר להפוך את נס למתמשך? לשוקל יותר?

כאן מגיע הנס הנפלא שימימה קוראת לו: "שמחה לא מותנית". הנס שבזכותו אין אפשרות אלא להיות בשמחה, אלא להיות בהודיה. ברגע שהקושי, הכעס, ההתנגדות, הייאוש כובשים את נפשי, ברגע שאני מזהה אותם כמחשבה משתלטת ומדכאת, אני יכולה לסרב להם. אני יכולה לעורר הבנה "מכבית" שתגיד: זה מיותר, זה שקר, זו אשליה, זאת לא האמת. זאת לא אני. מחשבה מעוררת, משחררת, מחשבה שנלחמת במיותר הזה ומחברת אותי לכוחי. מחברת אותי לשמחת קיומי, לידיעה מה חשוב לחיי, להכרה של מקומי. זהו הנס הנפלא- לדעת ולהרגיש שהאור שאף פעם לא כבה, שהלהבה שתמיד מאירה ומעירה אותי, שרגע אחד של אמת מגרש את החושך הגדול. "הכרה הקולטת את הבריאה שבנו, את קיומה, את הקשר עם הבורא ועם הסובב". לא סתם אני כאן, לא סתם קמה עלי המחשבה הזאת, לא סתם קיבלתי את הכוחות שלי. יש לי מה לעשות, עשיה שמביאה שמחה. בחג חנוכה הזה אני מודה על החושך שמעורר אותי להתעורר לפעולה. בחג החנוכה הזה אני רוצה להתחבר לנס. לנס הפנימי הקיים תמיד, לאור הנפלא שמחכה להתגלות. אני יכולה להתחבר לעוצמת הבריאה ולהודות: "על הניסים ועל הנפלאות ועל המלחמות ועל הישועות שעשית בימים ההם ובזמן הזה".

חג שמח.


צפייה 10 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול