לוותר על מה שאין

פתאום אני צריכה לוותר. לוותר על רעיון. לוותר על מעשה. לוותר אפילו על מקום. פתאום אני לא יכולה לקבל את מה שאני רוצה. פתאום אני מבינה שמה שתכננתי לא באמת יתקיים. אני צריכה לשחרר. כואב לי לשחרר. למה לשחרר? הרי כל כך רציתי את זה, חשבתי שזה נכון ומתאים וטוב. והנה, זה כבר איננו, ואני צריכה לוותר. לוותר על מה שאין וזה כואב. וכמה שאני אוחזת יותר, כך כואב יותר. הכאב שלי נובע מזה שאני קשובה לרצון המפריז. המחסיר. שומעת לא- ולא מקבלת. רואה שלא מצליח- ובכל זאת מתעקשת. מתעקשת שיהיה כמו שאני רוצה. וגם רוצה שלא יכאב... אז איך אשחרר? מה אומר ללב הכואב? אני אומרת לו: זה באמת מאכזב. זה עצוב לוותר. אני שואלת אותו: איך אפשר לשמח אותך? ומקשיבה לתשובה. והוא עונה: "תהיי איתי קצת. תהיי איתי בעצב. אל תמהרי להביא את השמחה". הלב מבקש רשות להיות עצוב. להרגיש את העצב, להתמסר לו. לא למהר ולהפוך את הרגש. אני מקשיבה ומסכימה. נשארת אתו בעצבות הפרידה. ממתינה. מקשיבה, נוכחת ברגע, לא ממהרת לרגע הבא. ימימה מלמדת אותי: השחרור האמיתי הוא דיוק עכשיו, למרות כל מה שהיה. לראות מה הדיוק שלי עכשיו. מה הדבר הכי נכון לעשות עכשיו. לא מה שחלמתי, לא מה שתכננתי, לא מה שידעתי. מה נכון עכשיו? אז אם עכשיו נכון לתת מקום לעצב, אני מקבלת ומאפשרת. ואם עכשיו הלב רוצה קצת להיות עם עצמו, אז לא אחבר אותו מהר למחשבה הטובה. אתן מקום לרגש להיות. בלי להיאבק, בלי לבקר, בלי לדאוג למקום האישי, כי המקום שלי שמור תמיד. גם אם אני כרגע עצובה ולא מרוצה, גם אם מבחוץ נראה שנדחיתי, שלא הצלחתי. המחשבה, הלב, הקשב והרצון הטוב שלי קיימים תמיד. הם לרשותי בכל מקום, בכל זמן. גם במקום החדש שאפנה אליו. גם בלי הדבר שקיוויתי לו. המחשבה הטובה והלב הטוב נמצאים איתי כדי לעזור לי לדייק. ומתוך הדיוק אני מסכימה להקשיב ללב. ומתוך הדיוק הבא אני מבינה שאפשר להמשיך, ומתוך הדיוק החדש אני לא נגררת לחשבונות. יכולה לשחרר את הדרישה, יכולה לתת מתוך שמחה. יכולה לתת גם אם בעבר לא קיבלתי, אומרת כן גם אם פעם שמעתי לא. מתוך הדיוק שבקשב אני בודקת: רוצה לתת? מסכימה לפתוח את הלב? בלי בתנאי ש.. בלי רק אם.. בלי להגיש מיד חשבונית. נותנת כי רוצה. כי שמחה, כי יודעת שכך הלב נפתח וכך גם אני מתמלאת מטובי. ואז אני מגלה שוויתרתי על האין כדי להתחדש מהיש, שהביא אתו עוד יש, ועוד מקום לגדילה ולצמיחה, להתרגשות ולהתחדשות. ואז אני מגלה שלא ויתרתי, אלא דייקתי. דייקתי את עצמי למה שנכון לי. בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה, אֱלֹהֵֽינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁלֹּא חִסֵּר בְּעוֹלָמוֹ כְּלוּם