להיות שמחה

אתמול ביקרתי את חברתי איריס, היא סיפרה לי על זוג מבוגר שפגשה, אנשים שמחים, כאלה שנהנים מכל דבר, מתעניינים בכל דבר, רואים את הטוב בכל דבר.

שאלנו את עצמנו- איך נהיים אנשים כאלה? האם זה האופי שאיתו נולד האדם או שאפשר לתרגל, להפוך להיות אדם כזה?

כי מי לא רוצה להיות אדם שמח שתמיד מרוצה? כולנו, לא?

או שאולי לא. אולי במקום הלא מרוצה יש גם איזו תועלת מדומה, אולי בראיית החסר מסתתרת איזו אשלייה של חוזקה, אולי אני לא אדם שמח כי אני לא מוכנה לוותר על כל הדברים שמשאירים אותי בחוסר שמחה?

בלימודי חשיבה הכרתית אנחנו לומדות ששימחת הלב תמיד נמצאת, היא יוצאת ומתבטאת בדרכים שונות כמו: התקרבות, נתינה, ראיית היש והיא גם יכולה להיות חסומה בדרכים שונות. הדרכים שחוסמות לנו את השמחה מגיעות מזמן עבר: רגשות ישנים והרגליים (עלבון ופגיעות) מחשבות אוטומטיות (אני צודקת), חסימות ואחיזות (לא אוהבים אותי, אם רק השני היה מבין אותי).

הכל נמצא בתוכי, הכל קיים.

עכשיו באמת הבחירה בידי. לוותר על המחשבות הרגשות והאחיזות המוכרות? להיות מרוצה ממה שיש בלי להתייאש? מה זה ייתן לי, מה זה יאפשר לי?

זה יתן לי מרחב לנשום, זה יאפשר לי לקחת אחריות על מצבי.

זה יתן לי שקט פנימי, זה יאפשר לי להיות שלמה עם עצמי.

זה יתן לי הנאה מעכשיו, זה יאפשר לי להפסיק לחכות שמשהו יקרה.

"כשאנחנו מתקרבים לעומס אנחנו מתקרבים לעצבות של הילדה, אבל כשאת מעמיקה את המבנה- את פוגשת את השמחה" (ימימה אביטל)

השמחה נמצאת שם, מחכה לנו שלא נעצר בעצבות ובקושי, מחכה לנו שנקבל את החיים ונעמיק את היציבות שלנו, את המבנה האישי שלנו. גם אם לא נולדנו עם אופי שמח, גם אם באמת החיים קשים, תמיד אפשר לפגוש אותה, את שמחת הלב, את שמחת הקיום, את היופי של החיים כפי שהם.

"ופשוטים ופשוטים, הדברים וחיים

ומותר בם לנגוע

ומותר לאהוב" (לאה גולדברג)


5 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול