הערב נחגוג את חג שני של פסח, היום בו, עפ"י חז"ל, התרחשה קריעת ים סוף ונאמרה שירת הים. בחג זה נקרא בבית הכנסת את הפסוקים בהם בני ישראל מוצאים עצמם לכודים- המצרים מאחוריהם והים לפניהם. נקרא על המבחן האמוני הראשון שבני ישראל עומדים בו. מה עושים כשהכול נראה אבוד? כשאין מוצא? כשהמצב נראה חסר תקוה? בני ישראל "נכשלים" במבחן. הם מבקשים לחזור חזרה למצרים במקום למות במדבר. כי אלה שתי האפשרויות שיש: או לחזור למה שהיה או למות. אלוהים מראה להם אפשרות שלישית, אפשרות של נס, אפשרות שאף אחד לא חשב שיכולה לקרות: וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה מַה-תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ ההמשך ידוע. בני ישראל המשיכו במסע והבלתי אפשרי קרה, ים סוף נבקע לשניים ובני ישראל עברו בחרבה. בני ישראל עוברים ב"תעלת הלידה" ויוצאים מצדו האחר של ים סוף, בעולם החופשי, אחרים ממה שנכנסו. וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת-יְהוָה וַיַּאֲמִינוּ בַּיהוָה וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ. דרך הנס הם ראו את קיומו של ה', דרך הנס התגלתה בהם האמונה, בדרך החדשה הם מצאו את שירת ההודיה.
בפסח, בו אנו חוגגים מדי שנה את יציאתנו מעבדות לחירות, כל שנה והעבדות שלה, כל אחד והחירות שלו, חשוב להיזכר שיש בחיינו גם ניסים. ואולי חלק מתהליך השחרור הוא להיות ערים לניסים האלה שקורים כל הזמן. לפעמים הם באמת מדהימים: תאונת הדרכים שנמנעה, השריפה שלא פגעה בבני אדם, הרופא שהיה במקום הנכון כדי להציל חיים, המאבטח שמנע פיגוע, ולפעמים הם ניסים יותר קטנים ויומיומיים: המפתח שנמצא, האבדה שהושבה, החיל שחזר בשלום, הלידה שעברה בשלום, הקִימה בבוקר בבריאות טובה. התורה מזכירה לנו כי ניסים קורים לנו כל הזמן, אבל אנחנו- בהרגל, במרוץ, בדאגה למה שיהיה, בגעגוע למה שהיה, לא רואים, לא מאמינים, לא מבינים. בא החג הזה להזכיר לנו את גדולתו של הנס, את עוצמתו, ואת הידיעה שהוא יגיע, גם במקומות בהם נראה לנו שהדרך הסתיימה, במקומות בהם נהייה ללא אמונה, במקומות בהם לא תימצא לנו ההבנה. תיכף יסתיימו ימי החג ואנו נחזור לשגרה, נמשיך במסע. חשוב לזכור: אנחנו לא לבד. גם ברגעים הקשים ביותר עוד יגיע הרגע שהים יפתח, שהדרך תראה, שנשיר את שירת ההודיה. שיהיה חג שמח.
מילים אלה מוקדשות לראש המועצה שלנו, פינקי זוארץ, זכרו לברכה, שהלך אתמול במפתיע לעולמו והשאיר מושבה שלמה המומה, כואבת ולא מבינה.
Comments