הדיוק כמצפן

במסע הארוך שנקרא החיים, שיודעים מתי הוא התחיל ולא יודעים מתי הוא יגמר, קל מאד ללכת לאיבוד. אין שום מפה שמלווה אותו, הוויז לא מכיר את המסלול, הדרך משתנה ללא הרף, ואין לנו בעצם שום מושג לאן אנחנו הולכים. לפעמים הדרך שאנו הולכים בה נהיית צרה ובלתי עבירה, לעיתים היא חסומה, לעיתים אנחנו מגלים שהלכנו שנים בדרך ללא מוצא. לפעמים שביל צדדי נפתח פתאום לדרך רחבה ונוף נהדר, לפעמים טיפוס ארוך מביא אותנו לפסגת היופי, לעיתים לאפיסת כוחות. במסע של חיים יש אינסוף הפתעות: בורות שנופלים אליהם (שוב ושוב ושוב), קיצורי דרך, ירידות מהירות, עליות מפרכות, פיתולים, מי יודע מה יגיע מעבר לפינה. איך אפשר לנווט במסע כזה? איך אפשר לדעת מה הדרך הנכונה? יש שיאמרו: לא צריך לנווט, ללכת ולראות מה יקרה, לזרום, כמו שנהוג לומר. יש שיאמרו:אין מה לנווט, מה שיקרה צריך לקרות. ואני אומרת: אני צריכה משהו שיעזור לי להתכוונן, שאוכל לדעת שאני לא בדרכי לאבדון. כלי הניווט שמצאתי לעצמי נקרא: דיוק. דיוק כלפי עצמי כמצפן פנימי. דיוק הלב. הלב, כשהוא נמצא על מקומו, מחובר לטוב שבו, לרצון שבו, הוא יודע בדיוק לאן ללכת. הוא מוביל אותי לכיוון הנכון, בקצב הנכון, בזמן הנכון. הלב , כשהוא נמצא על מקומו, הוא מחובר ומחבר אותי לעצמי בכל הרבדים. אבל איך אדע מה הלב רוצה? נדרשת הקשבה. מקשיבה ומזהה. בהתחלה זה קשה, כי האוזניים סתומות מרעשים חיצוניים (עצות של אחרים שיודעים מה אני צריכה/ חושבת/ מרגישה), או מרעשים פנימיים (לא נהוג ש... לא נעים ש...) העיניים מסונוורות מהמראות המפתים, ויש כל כך הרבה אפשרויות או להיפך, לא רואים בכלל שום אפשרות... אבל לאט לאט זה קורה, לומדת לזהות: שומעת צליל צורם- זה לא דיוק הלב. מרגישה כיווץ בלב- זה לא דיוק יש בלבול, ולחץ ועצב- זה לא דיוק הלב. ופתאום זה בא: תחושה של מלאות- דיוק! תחושה של התרחבות- דיוק! תחושה שהכול במקום- דיוק! שקט שממלא את כל החללים- דיוק! במקומות האלה אני יכולה לסמן נ"צ. זה מקום נכון להיות בו. והמסע ממשיך, כי אי אפשר להישאר באותו נ"צ כל החיים. ממשיכה ללכת, ממשיכה להקשיב ללב. אז נכון שלפעמים הוא חסום ואני מתנהל כעיוורת, אבל מתי שהוא זה יקרה, משהו יצלצל בפנים: טעות! איבדת את הדרך. ככל שאני מתאמנת יותר, זה קורה מהר יותר: צפייה, זיהוי, תגובה. מזהה. עוצרת. מקשיבה. שומעת את התשובה, הולכת איתה. הדיוק הזה נמצא שם תמיד, אם מוכנים להקשיב הוא משתנה, הוא נראה אחרת בכל פעם. הוא מצפן שהצפון שלו מראה כל פעם משהו אחר. זה לא מצפן מקולקל. זה מצפן גמיש, פתוח, נוכח. לפעמים הוא ברור וחד משמעי: תעשי! לפעמים הוא אומר: חכי. לפעמים הוא אומר: תשתקי, לפעמים הוא אומר: כרגע אני לא יודע. פשוט תדעי לא לדעת. אבל הוא תמיד צודק. איך אני יודעת? כי הוא מביא איתו שקט ושמחה. גם אם זה בלעשות, גם אם בלחכות, גם אם זה בלהיות בשקט, גם אם זה להסכים לא לדעת. השקט מגיע. הלחץ יורד, הצרימה נעלמת. השמחה מתפשטת, תחושת המלאות מתרחבת. מדייקת. מבינה. עושה. והחיים ממשיכים...



0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול