אכזבה

כמה קשה האכזבה. קָשָה כמו להתגלגל במדרון לתהום, ולהבין שצריך לטפס כל הדרך חזרה. לא רק הכאב קיים, קיימת גם השאלה האם יעמדו לי כוחותיי? האם אצליח לשוב בלי ליפול שוב? כמה מתסכלת האכזבה. התחושה הצורבת בכל הגוף שנובעת ממשהו חיצוני לי. מהתנהלות של מישהו אחר, ממציאות שלא האירה לי פנים, מתנאים שלא היו לטובתי. לא רק שזה לא הצליח, גם נתתי אמון במקום הלא נכון, באדם הלא נכון. האם שיקול הדעת שלי לא יטעה אותי שוב? כמה מיותרת היא האכזבה. היא שואבת ממני כוחות, מחשבה, זמן. היא משתלטת על מחשבתי ועל ליבי. היא מחזירה אותי למקום קטן, מפוחד, חסר אונים. מוחקת את יכולתי, את כוחותיי, את רצוני. כל כך הרבה זמן למדתי, התחזקתי, בניתי לי מקום, הכרתי עוד ועוד את הטוב שאני נושאת ובכל זאת היא הגיעה, האכזבה, וזללה בתאבון את כל הטוב הזה, משאירה אותי נטולת כח ושמחה.

ימימה מלמדת אותי שלכל החלקים שבתוכי יש מקום ותפקיד. לשמחה, לאהבה, לחמלה, לקבלה יש תפקיד וגם לאכזבה, לכעס, לפגיעות ולרגישות. יש חלקים שמחזקים ומקדמים אותי ויש חלקים שבאים ללמד אותי היכן אני צריכה עוד להתחזק, היכן יש עוד חלקים חוסמים, היכן הכאב של פעם עוד מנהל אותי ומרחיק אותי מהטוב הקיים עכשיו. גם לאכזבה יש תפקיד. מה תפקידה? אולי להזכיר לי שהכוח, הביטחון, היש, קיימים בתוכי ולא חיצוניים לי. אולי להראות לי היכן בתוכי קיימות אחיזות שכבר אפשר לשחרר. אולי לשקף לי מקומות שאני עדיין לא סומכת על עצמי, שאני עדיין לא חושבת שאני יכולה. אולי לזָמן לי מלאכת התקרבות משחררת. כי ה"מאכזב" הוא לא שלילי, ה"מאכזב" הוא לא כנגדי. ה"מאכזב" זו המציאות שמתקיימת. היחס שלי אליו מעיד עלי ולא עליו. המאכזב הגיע אלי לתיקוני. מאפשר לי התקרבות לעוד חלק כואב בתוכי. מאפשר לי להפוך את הדחיה לָהתנגדות, לחולשה, ולקטנות שלי למקום חומל, מקבל, מתוחם בזמן. בעזרתו אני מתבוננת על עצמי ביושר לב, מגלה את הילדה החמודה והכעסנית, מגלה את הלומדת החכמה והטובה, מחבקת את זו ואת זו ומודה. על מה שיש, על מה שיבוא, על מה שעבר. הַהֹפְכִי הַצּוּר אֲגַם מָיִם, חַלָּמִישׁ לְמַעְיְנוֹ מָיִם.