"לוקטת, נוטעת מצמיחה וצומחת, כי הצמיחה היא להבין איך את מחדשת את הלב הזה?"
לקראת ט"ו בשבט ימימה מזמינה אותי ללקט את ההבנות שלי, לטעת אותן בהכרה, להצמיח את הטוב שטמון בי ולצמוח. לצמוח: לחדש את הלב. איך את מחדשת את הלב הזה? מכניסה אליו טוב חדש, מנערת אותו מאבק, מהכובד הישן (הכובד השקרי) שדבק בו, ומחזירה אותו לעצמי ולאחרים, מואר, יכול, פתוח ושמח. השנה (תשע"ד) ניערתי כבדות ישנה ששכנה בליבי. הכנסתי אליו שמחות חדשות, רצונות חדשים, הבנות מתחדשות. הגיע החורף ונראה שהלב קפא, הכול נשר ונהיה חשוף וצחיח. עומס מוכר בא לערבב אותי, להוריד את רצוני, להעכיר את ראייתי. ימימה מעודדת: את עובדת- התוצאות יגיעו. מלאכת הצמיחה כמו קסם היא, פתאום קורה, אבל נדרשת עבודת הכנה של ליקוט, נטיעה וצמיחה, נדרשים תנאים מתאימים: נתינת חום, אהבה ומקום. מסכימה לתת זמן לתהליך, מאפשרת להבנות שניטעות את הזמן שלהן להתפתח, רואה את העומס שמגיע כחלק מהתהליך, חלק שאני יכולה לזהות, להפריד ולתחם, לנהל אותו. הוא אינו קובע את המציאות. זוכרת להשקות באהבה, לדשן בחמלה, לעטוף בחום ולהמתין ללבלוב הלב. ט"ו בשבט הגיע. עוד מעט אראה מה יצמח ואקבל בשמחה, אהבה והתפעלות.
" הדיוק נמשך וממנו תוצאות הצומחות לצמיחתה של הלומדת. מצמיחה עצמה מחוזקה"