top of page

"וְכָל-זֶה, אֵינֶנּוּ שָוֶה לִי"



בקריאת המגילה נהוג להרעיש בכל פעם שמוזכר המן הרשע, כדי לא לאפשר לו להישמע יותר, אך לפעמים כדאי להקשיב לו, להמן, כי הוא יכול ללמד אותנו על החלקים ה"המניים" שבתוכנו.

מי הוא המן? אדם המבקש כבוד, שרוצה להיות חשוב, שמרגיש קטן ולכן מבקש שאחרים ישתחוו לפניו, שזקוק לאישור חיצוני, שזקוק שהמלך יוקיר אותו, שרואה את מה שחסר ולא את מה שיש.

מכירה אותו? נפגשת פעם בכזה? ואולי גם בתוכך פנימה יש חלק "המני" כזה שקופץ לפעמים מקשה ומתסכל?

אני מכירה אותו היטב, זה בא לידי ביטוי במחשבה הזאת שאם לא קיבלתי תשובה סימן שאני לא חשובה, אם לא הזמינו אותי סימן שאני לא אהובה, אם לא נענו לי סימן שאני דחויה.

בלימודי ימימה קוראים למקום הזה- הילדה. מקום חסר אונים וחסר פרופורציות.

במגילת אסתר אנחנו פוגשות את המקום הזה במילותיו של המן: 

"וַיֹּאמֶר, הָמָן--אַף לֹא-הֵבִיאָה אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה עִם-הַמֶּלֶךְ אֶל-הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר-עָשָׂתָה, כִּי אִם-אוֹתִי; וְגַם-לְמָחָר אֲנִי קָרוּא-לָהּ, עִם-הַמֶּלֶךְ. וְכָל-זֶה, אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי: בְּכָל-עֵת, אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה אֶת-מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי--יוֹשֵׁב, בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ."

המן מודה ביושר לב, כל הכבוד שכובדתי, כל הגדולה שגודלתי, כל העושר שניתן לי- כל זה אינו שווה בגלל איש אחד שתקוע לי כמו עצם בגרון, בגלל מעשה אחד של האחר שהורס לי את היום.

השבוע בדקתי את עצמי, את מה אני מוחקת, את מה אני לא סופרת בגלל הדבר האחד שלא קיבלתי כרצוני. כמה טוב קיים בעולמי, כמה קבלה ושמחה ואהבה יש שלא שווים לי בגלל הדבר האחד שלא קרה.

אני מודה, כאב הדחיה הוא באמת גדול ומשכנע, גם אם הוא שייך לעולם העבר. אך לפני שארעיש כדי לסלק אותו אולי אפשר להתייחס אל ההמן שבתוכי בחמלה, וגם להזכיר לו: אפשר גם וגם. גם שלא ישתחוו לי וגם להרגיש גדולה ורצויה. גם שלא יענו לי וגם לדעת שיש לי מקום, גם לכאוב וגם לשמוח. גם וגם, תיחום והפרדה, קבלת המתרחש וראיית הטוב קודם. אחרת בסוף אמצא עצמי תלויה על העץ..

פורים שמח, למרות הכל.


2 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page