רעש

בחלומי אני יושבת במקום הומה אדם ומשוחחת עם חבר. הוא עונה לי, אני לא שומעת. יש המון רעש. כמה שעות אח"כ, אני יושבת בשיעור ומנסה להקשיב למורה. הוא מדבר, אני לא שומעת. יש המון רעש.

הרעש הזה, הבא ממקור חיצוני, לא מאפשר לי, מפריע לי, מונע ממני להבין. מה זה הרעש הזה? מהם הקולות האלה שמפרים לי את הקשב? האם הם באים רק מבחוץ או גם מבפנים? האם אלו הילדים המתרוצצים או הילדה שבי שרוצה שיתייחסו רק אליה? האם זו התינוקת שבוכה או הילדה שבי שדורשת שהכול יהיה בדרכה? האם אלו האנשים המדברים במסעדה או זו השופטת שיושבת בראשי עם ספר החוקים ודנה אותם לחובה? איך מבדילים בין רעש לרעש? איך מוצאים שקט בתוך הרעש? לימימה יש תשובות לכל השאלות: "מי שלא הקשיבו לה בבית גם לא יודעת להקשיב. היא לא מקשיבה אלא מקשיבה איך מקשיבים לה ובזה היא מונעת מעצמה את הקשב התקין"

ימימה מחזירה אותי להבנה. מבינה שהרעש מוגבר ע"י המיותר שבי. הרעש החיצוני מהדהד רעש פנימי. רעש שמקורו בחסימות שלא מאפשרות לי להקשיב, רעש שמגיע ממיקוד במה שחסר, ממה שנתפס בתפיסה אשלייתית כעיקר אבל בעצם הוא התפל. מבינה שלא יכולה להקשיב לחבר כי עסוקה בלהקשיב מה שאומרים עלי האחרים. מבינה שלא יכולה להקשיב לשיעור כי עסוקה בשמירה על המקום שלי. מבינה שלא יכולה להקשיב בגללי.

מתוך הרעש מזהה את ההפרה. הרי אם אני כועסת ומתוסכלת זה אינו דיוק. הרי אם אני "צודקת" ונסערת זה אינו דיוק הרי הרצון האמיתי שלי הוא להיות בטוב, וכל ההתעסקות ברעש אינה טובה בכלל. מזהה את ההפרה. מעצם הזיהוי נפסק העומס. לרגע משתרר שקט. הנה הוא השקט הזה שחיפשתי בחוץ כל הזמן. הנה הוא בתוכי, מחכה שאתן לו מקום. מחכה שאגלה אותו, שאתפנה מכל הרעש והצלצולים. הנה הוא השקט, המביא את ההבנה: יש בי חלקים מיותרים, עקשנים, שרועשים לעיתים. את הסליחה: מקבלת חלקים אלה, מזהה אותם כזיופים, כאשלייה, כמחסירים. לא הגעתי עדיין למדרגת הטהרה. יש עוד דרך לעשות. ואת המנוחה: אין דרישה. לא מעצמי להיות מושלמת, לא מאחרים להיות בדיוק כמו שאני רוצה. ושוב אפשר לחייך ולברך ("ברוך שעשני כרצונו") ולהודות על ההזדמנות לתקן בשמחה.

הנה הם באים, ימים של שקט...