ריב

אהבה, איך היא מתפרצת, כמו להבה. היא תשרוף את כל מה שהיית, היא תשרוף את כל מה שאתה.... כך שר דניאל סלומון. אהבה? ככה הוא קורא לרגש הזה שמתפרץ פתאום? ששורף אותי מבפנים כמו להביור? שמוציא לי מהפה מילים שורפות, מכאיבות? שמשאיר אחריו חורבן והרס? אהבה? זה מה שמתפרץ? לא. לא אצלי. ההתפרצות הזו היא לא התפרצות של אהבה. זו התפרצות של כאב ופגיעות. של זעם ואכזבה. של הרגשת קטנות וחוסר אונים. זו לא אהבה. אבל זה בהחלט שורף, שורף את כל מה שאני, את כל מה שהייתי לפני חמש דקות. שורף את השכל ואת ההבנה ואת השקט ואת הנתינה. שורף את כל הטוב שהיה שם, כל כך ברור ומובן ורגוע. ממש כמו בכפר פסטורלי השוכן למרגלות הר געש. ברגע אחד האווירה נעימה ושלווה וברגע הבא מתפרצת האש והופכת הכול. גם אצלי האש השורפת פורצת ממעמקי הר הגעש. הר געש שנראה כבוי אבל עמוק בפנים עדיין בעבעה בו אש. אש הילדה המוכה, אש הילדה הנטושה, אש הילדה הלא נראית, הלא נשמעת. עמוק עמוק מתחת לפני השטח האש הזאת לא כבתה. .מספיק משהו, משהו קטן, מילה, או מחווה, או בדיחה גרועה והנה, תנועה קטטונית שמזעזעת את השטח ומעלה ממעמקים את קיטונות האש. הר געש מתפרץ אי אפשר לעצור. אלף כבאים, אלף סליחות, אלף מחילות לא יצליחו לכבות אותי. וזה כואב. כואב למי שנמצא מולי וסופג את הלהבות וכואב גם לי. כואב מאד. כאב שכבר שכחתי, שכבר נפרדתי, כאב ילדות אומלל ומאמלל. כאב ששורף אותי מבפנים ומשאיר אחריו אדמה חרוכה. ודניאל סולומון מתעקש: אהבה, פתאום היא מתפרצת מה היא רוצה? היא רוצה אהבה. היא רוצה אהבה. בגלל זה היא מתפרצת האש הזאת. היא רוצה אהבה. בגלל זה הלהבות הבוערות, השריפה, הכאב. היא רוצה אהבה. היא, אני, הילדה, הבוגרת, אז ועכשיו. רוצה אהבה. כל כך פשוט. אלה המים שיכבו אל הלהבה. אהבה. מילה של אהבה, מחווה של אהבה, נתינה של אהבה, קבלה של אהבה. ממי? קודם כל מעצמי. הדרישה לקבל את כל זה מבחוץ היא שוב סוג של ניצוץ שעלול להידלק. אהבה לעצמי. קבלה של עצמי, נתינה לעצמי, מילה לעצמי. כעסתי, נעלבתי, התפוצצתי, פגעתי. נכון. זה מה שיכולתי. לא הכי טוב, אבל מה שיכולתי. עכשיו לא אכעס על עצמי על הכעס, עכשיו לא אדחה את עצמי בגלל הדחייה, עכשיו לא אוסיף שמן למדורה. אתחם את כל המיותר הזה, אתחבר לרגש הטוב. עכשיו אני אתן לעצמי אהבה. אצא החוצה אם אני צריכה. אשתה קפה אם אני רוצה. אלך לישון אם אני עייפה. אשמע מוסיקה אם אני מרגישה. אכתוב משהו אם אני יכולה. וברגע, או שניים או חצי שעה, הכול נרגע. זו הדרך. זו התשובה. לתת אהבה.


0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול