אבא

קמתי הבוקר בהרגשת עצבות גדולה, תחושת בדידות, יתמות אחזה את ליבי.

מרגישה חסרה למרות היש, כואבת את האין, רחוקה כל כך מהטוב עד שהוא לא נראה.

הלכתי לשיעור יוגה. שוכבת על המזרון, נושמת, והדמעות מתחילות לזלוג. לא יכולה, לא רוצה, לעצור אותן. כל נשימה, כל נשיפה- עוד דמעות זולגות.

ופתאום זה נחת עלי- היום זה קרה. היום כט' בשבט, לפני ארבע שנים, אבא שלי נפטר. בדיוק ביום שני.

הגוף זכר לפני המחשבה, הנפש הרגישה לפני התודעה.

זה הימם אותי. וגם ניחם אותי. לא סתם קמתי כך, העצב באמת שייך לזמן ולמקום.

עכשיו הנשימות נעשו יותר שקטות, התנועה יותר ארוכה. המהות שלי חזרה לפעול.

המהות שלי היא שקט, שקט שתמיד נמצא. כשהכאב, הפחד, העצב מכסים את השקט אני נמצאת בחוסר שקט, בהצפה ריגשית.

לומדת לסמוך על עצמי. לבכות את הכאב, לנשוף את הבדידות, להמתין.

השקט חזר.

יהיה זכרך ברוך אבא אהוב שלי.

צפייה 10 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול