מקום

"ומה יקרה אם לא אצליח? ומה יקרה אם לא תבוא אף אחת לסדנה שלי הערב? מה זה אומר עלי? מה אני שווה?"

מה אני שווה? לפי מה אני יודעת מה אני שווה?

לפי מה שאומרים עלי? לפי כמות הלייקים שאני מקבלת? לפי מס' האנשים הפונים אלי?

האם אדם שווה את מספר העסקאות שהוא סוגר? את מס' האנשים העוקבים אחריו? האם הוא שווה את ההצלחה האחרונה שלו? את הכישלון האחרון?

ומה זו הצלחה? מה זה כישלון?

תינוק שבא לעולם רואה את עצמו בעיניה של אמו. אם היא מחייכת אז הוא מחייך, אם היא עצובה, הוא בוכה. אמו היא בבואתו.

אח"כ הוא גדל ולומד לחכות למילים: "כל הכבוד!" ולמחיאות כפיים על מעשיו, אח"כ תולים את הציור שלו על המקרר, מספרים לסבתא איזו תעודה יפה קיבל ומשתפים בפייסבוק תמונה שלו מהגיוס או מהשחרור, שכולם יאהבו ויסמנו לייק.

ומתי לומד האדם לזהות לבדו שהוא טוב? במה הוא טוב? מתי הוא לומד להיות שמח מעצמו בלי תשואות הקהל, האם זה אפשרי בכלל?

כדי לדעת "מי אני בכלל?", אני צריכה להכיר את עצמי. אני צריכה לדעת במה אני טובה, טובה באמת. טובה בלי קשר למה מישהו אחר חושב עלי. טובה כי הדבר הזה עושה לי טוב. למשל: טובה בלהקשיב, טובה בלהסביר, טובה בלרקוד, טובה בלשיר. טובה בלארגן, טובה בלחלום, טובה בלאהוב, טובה בלכתוב.

אני צריכה ללמוד להכיר את הטוב שעושה לי טוב.

תהליך הלמידה הזה הוא תהליך של התקרבות. הוא נראה פשוט אך הוא מצריך התגברות על מכשולים וחסימות. מכשול ה"מה יגידו", חסימת הביקורת העצמית, מכשול הפחד, חסימת חוסר הוודאות. מכשולים וחסימות שמרחיקים אותי מכל הטוב הזה, שמחכה לצאת, שמחכה להתפרץ, שמחכה לבוא לידי ביטוי, שמחכה להיטיב עם עצמי ולהיטיב עם סביבתי.

תהליך ההתקרבות הזה לוקח זמן, הוא לוקח כל החיים. הוא התחיל מהיום בו ביקשתי לדעת מי אני בכלל. מהיום בו הבנתי שהמקום שהסביבה נותנת לי בכלל לא דומה למקום שאני רוצה להיות בו. מהיום בו נפקחו עיניי ההכרתיות והתחיל להתעורר הרצון האישי, האמיתי, המהותי. אז, לאט לאט גיליתי את היש, התחברתי יותר ויותר לאפשר, ומצאתי צעד אחר צעד את מקומי. מקום של שקט. של דיוק. של נתינה.

אני יודעת מי אני. יש לי מקום. ליבי פתוח, וכל השאר- בונוס.