מכות

"אני זוכר לילות קרים כשהיינו ילדים אני זוכר מכה אחר מכה" (עילי בוטנר)


מכה אחר מכה... לפעמים ככה אנחנו חווים את החיים שלנו. התמודדות אחר התמודדות, כאב ושוב כאב. מסיפור מכות מצריים אנחנו לומדים שהתנגדות למכה מביאה מכה אחרת, כאב אחר. המכות האלה, חווית החיים כמכות, מעוררת תחושה של אובדן הדרך, של מאבק כבסיס קיומינו, שאין כבר טעם לחיים האלה. זאת היא החוויה הסובייקטיבית שלנו. המציאות מראה שהמכה היא רק נקודה בזמן, זמן ארוך ורב תהפוכות. המציאות מראה שהטעם חוזר, אם כי משתנה, שתחושת האובדן נעלמת ובמקומה מגיעה שוב הדרך, אולי דרך חדשה, המציאות מראה שלחיים יש הרבה טעמים. אבל העובדות האלה לא מנחמות את המוכה. זה שפוטר, זה שנעזב, זה שחלה, זה שמלווה את החולה. זה לא מנחם את ההורה שאיבד את ילדו, את האהוב שאיבד את אהובתו, את זה שאיבד את ביתו, את רכושו, את היכולת להשׂתכר. כולם מרגישים שברגע זה איבדו את חייהם. המכה כואבת וגם משאירה סימן, לא נעלמת לגמרי, והלב... הלב זוכר את המכות כולן. מפָּחד המכה הבאה הוא מתקשה, נסגר, נחסם. מנסה לשמור על עצמו. ככה הוא גם שומר בתוכו את כל המכות שחווה, את כל הכאבים והפחדים, כמו בתוך כספת גדולה שמכילה את כל היסטוריית הכאב. וכשאני בודקת בתוכי אני מזהה: כל כאב שאני אוחזת בליבי הוא תיבת תהודה לכאב חדש. אם אני חשה דחייה, היא מועצמת מחוויית דחייה של ילדות שנשמרה בלב. אם אני חשה נטישה, היא מקבלת משמעות מועצמת בגלל נטישה של ילדות. אם אני חשה מחסור הוא מקבל תהומות בגלל מחסור מהעבר. המכות/ המקרים/ החיים, מהדהדים בי כמו בתיבת תהודה ענקית ומשמיעים לי צלילים של רִיק. אין ואין ואין ואין. צליל חלול וקר שמשתק את כוחי ומוחק את שמחתי. נמאס. נמאס כבר לשמוע את הצליל. אז אני בורחת. ממלאה את האוזניים בדברים אחרים, רק לא לשמוע את האין הזה. וזה עוזר לזמן קצר אך ברגע שהצלילים האחרים נגמרים שוב חוזר והולם תוף הריק. ואני שואלת: מתי די? האם אפשר די? אולי כל החיים הם כאלה, חיים עם פס קול של מכות, עם הדהוד של כאב, עם הסימן הכחול שלא יורד לעולם? "כשאנחנו חווים את החיים כמכות, זה הזמן לשנות את כיוון המחשבה, לבדוק את האמונה שהחזקתי בה עד היום." כך אמר הרב שלנו, אלישע וולפין, בשיעור היום. אז אני עושה ניסוי תיאולוגי. מחפשת אמונה חדשה. אמונה שתהיה מחוברת למציאות, לא תתאמת ותתווכח איתה. אמונה שאומרת: כך צריך לקרות. עם כל הרעש שהמשפט הזה מייצר. זה ניסוי, אז אני מחכה. כך צריך לקרות. עם המחלה, עם העזיבה, עם הפגיעה, עם החוסר. כך צריך לקרות. זו הדרך הנכונה. כך צריך לקרות. כך צריך לקרות. יש כוח חזק יותר ממני. זו הדרך שלו להוביל אותי. אל הארץ המובטחת. אל המקום המשוחרר מפחד הקיום, מהצורך באישור, מחיים מצומצמים. כך צריך לקרות. נושמת (קצת יותר בקלות) נושפת (את הכאב הישן). מרגישה התחלה של שקט. כך צריך לקרות.


0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול