להעז

להעז להגיד, להעז לעשות, להעז להרגיש, להעז להיות אני.

כמה זה קשה, לפעמים ממש קשה. כי אולי לא יאהבו ואולי לא יסכימו, אולי יפגעו ממני ואולי ממש ידחו, מה יהיה איתי אז?

הפחד מהדחייה הוא כל כך חזק שהוא משתק אותי, מצמצם אותי ובעצם מייצר בעצמו דחיה. דחייה עצמית.

כי כשאני חושבת שאני בטח לא מעניינת מספיק, אני בטח לא טובה מספיק, אני בטח לא מושכת מספיק, אני לא טובה לעצמי. אני מייצרת לעצמי מציאות אשלייתית ועצובה.

כשאני חושבת שהשני לא מספיק חזק, לא מספיק טוב, לא מספיק יכול כדי לשמוע את הדברים שלי אני לא טובה אליו. אני פונה אליו ממקום מחסיר ומצטדק.

המילים האלה, המחשבות האלה, הרגשות האלה שממלאות לי את הראש והלב מכווצות אותי. לא נותנות לי מקום ואויר ואור. לא מאפשרות לי לגדול. מתוך פחד מדחייה חיצונית אני דוחה את עצמי, ונמצאת עם עצמי בחוויה של דחיה. מתוך כך אני דוחה את האחרים, כי איך אפשר להתקרב לאנשים שבטוח ידחו אותי? השיפוטיות שבי שהפניתי כנגדי מופנית עכשיו החוצה, כלפיהם: הרי ברור שהם כאלה וכאלה וכנגדי, וכל זה קורה בלי שדיברתי איתם מילה אחת. הכול בראש שלי.

המקום העז (החזק) הזה שמחזיק אותי בפגיעות ובשליליות, בנזקקות או ביהירות הוא לגמרי שלי. ומול המקום העז אני מוזמנת להעז. כלומר להתחבר לעוז שלי, לכוח שלי. להתרחק מהחולשה (הביקורת, השיפוטיות, היוהרה) ולהיות בתוך העוצמה שלי. כי כשאני נפרדת מהחולשה (שכאילו שומרת עלי) אז אני מגלה את מקור הכוח האמיתי שלי.

כשאני מגלה את מקור הכוח האמיתי שלי אני יכולה להתחבר אל כל היש החיצוני. אני יכולה להביא את עצמי לעולם, לקבל ממנו ולתת לו. אני יכולה להיות אני בלי להתנצל ובלי להצטדק. אני יכולה לקחת חלק בחיים, אני יכולה להיות מה שאני רוצה להיות ולהתקבל על ידי מי שאני פונה אליו.

כשאני מגלה את כוחי האמיתי אני עושה מה שטוב באמת, טוב לי וטוב לאחרים. אני מעזה ומגלה: יש לי מקום, המון מקום, מקום לגדול, לצמוח, לתת ולהתפתח.

ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם.

0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול