top of page

הפוך

כועסת, נעלבת, נסגרת, נעצבת.

המעשים שלו, הרגשות שלי.

האומנם? אולי הפוך? המעשים שלי, הרגשות שלי.

אני זאת שנותנת לשני את הכוח:

מה הוא חושב את עצמו- מה אני חושבת אותו?

הוא חושב שאני לא מספיק...- אני חושבת שאני לא מספיק

אני לא מעניינת אותו- אני מתעניינת רק בו

הלב שלו סגור כלפי- הלב שלי סגור כלפי.

הוא מרוחק- אני רחוקה (מעצמי).

ועכשיו מה?

איך הופכים את נקודת המבט? איך משתחררים מהחסימה? איך משחררים את הכאב בלב הסגור? איך מתקרבים? איך מצמצמים את הפער בין הראש שמבין ללב שכואב?

הדרך של ימימה: לא מתווכחים.

מפסיקים את הוויכוח, את הרעש הפנימי, את הביקורת עליו, עלי, על כולם.

מפסיקים את המאבק. מניחים. נחים.

ככה הוא, ככה אני.

האם אני יכולה לסלוח לעצמי? לקבל את עצמי כמרגישה סגורה, קטנה, לא מספיקה? למרות שהראש צורח שזה לא נכון, האם אני יכולה לסלוח ללב? ללב שצריך שיראו אותו, שיקשיבו לו, שיחייכו אליו, שיאהבו אותו? האם אני יכולה לקבל את הלב שלי גם כשהוא לא מדייק?

זה הזמן לתת לעצמי.

זה הזמן להיזכר בכל האהבה שמחכה שם בלב ולא מצליחה לצאת.

זה הזמן להיזכר ביכולת הקבלה שלי שחסומה כרגע.

זה הזמן להיות טובה לעצמי כמו שאני: לפעמים רוצה, לפעמים דורשת, לפעמים פגועה, לפעמים כועסת. להיות טובה בלי לשפוט, אפילו בלי להבין. פשוט להיות בשלום. בתוכי, בליבי, בביתי, בעולמי.

"ליבה ישמח, אז הבנתה תגדל, נפשה תשקוט".


צפייה 10 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page