אני תמיד אשמה.
אם משהו לא בסדר- זה בטח בגללי.
אם מישהו פוגע בי- זה כי אני לא הייתי מספיק חזקה.
אם מישהו עוזב אותי- זה כי אני לא מספיק טובה.
אם אני חולה- זה כי לא שמרתי מספיק על עצמי.
אם מישהו עצוב- זה כי כנראה פגעתי בו.
אני לא בסדר, זו אשמתי.
התחושה הזאת לוותה אותי תמיד, עוד מהילדות. אפשר למצוא לה "הצדקות" פסיכולוגיות והתפתחותיות, אבל הסיבה לא ממש משנה, מה שמשנה זו ההרגשה. הרגשה קשה ומאד מכבידה. אחריות גדולה מאד וממש בלתי אפשרית, שלא מאפשרת רגע אחד של חולשה או מנוחה. לכל חולשה יש מחיר ולנוח? עכשיו זה בטח לא הזמן.
אני מכירה מצוין את תחושת האשמה וגם יודעת שהיא לא בהכרח קשורה למציאות, אך עדיין מרגישה אותה.
אני גם יודעת שהיא מגיעה מהילדה הכואבת ובודדה. והיא עדיין כאן, עדיין מכאיבה ומעציבה.
אני נזכרת במילותיה של ימימה אביטל: "הצופה נושאת צפייה לאכזבות כל הזמן" ומסבירה לילדה הכואבת שבי: את מרגישה אשמה כי את רגילה להתקיים דרך האשמה, את רגילה שהתחושה הזאת מגדירה אותך ונותנת לך מקום. אבל יש לך עוד מקום. מקום של טוב ושל שקט, מותר לך גם להיות בו. האם את מכירה את המקום הזה, המקום של הטוב שבך?
בתחושת האשמה מסתתרת גם איזושהי תפיסת מקום. אם זה בגללי ובאחריותי אז סימן שאני חשובה. ואני מסבירה למקום הזה בתוכי, את חשובה בכל מקרה. את חשובה גם אם השני עוזב, גם אם לא קיבלת מה שרצית, גם אם לא הצלחת וגם אם מישהו אחר לא מבסוט ממך.
יש לך מקום בטוב, אני מזכירה לעצמי. תתחילי לצפות לטוב, תתחילי לפעול מתוך הטוב, קודם כל כלפי עצמך, ואז לא תהיי באכזבה. תכירי את נתינתך, שמחתך, החמלה שבך והאהבה שבך. תכירי את הטוב הקיים תמיד, בכל מצב. תתקרבי אליו ואז יהיה פחות מקום לכאב מפעם, לבדידות של פעם, לצורך להיראות של פעם. תשמחי במי שאת, וכך תבוא השמחה במקום האשמה.
"יש בי אהבה והיא תתעורר ותיגע, יש בי אהבה והיא תנצח" (ארקדי דוכין)
コメント