top of page
תמונת הסופר/תסיגל גריבי

שמחת הלב

שמחת הלב שלי מכוסה. כמו הלבנה בתחילת החודש. פס דקיק דקיק שמרמז על האור, אבל עדיין לא נראה ממש. שמחת הלב שלי מזדהה עם הזמן הכי חשוך וקר בשנה. היא מתכסה בשמיכה עבה, ורק לפעמים מציצה. שמחת הלב נותנת לי אור, כוח, מלאות, וכשהיא מכוסה, אני בודדה. כי אף אחד ושום דבר לא יכולים להחליף את שמחת הלב, אפילו לא סופגניה...

אז אני קוראת לה, מנסה להזמין אותה לצאת החוצה, מבטיחה לה שכדאי לה אבל קשה לשכנע כשאין בי שמחה, כשהרגש סגור וצר וקר. שמחת הלב שלי נסגרת כנשמרת, היא לא תבוא למקום שאין לה מקום. אין מקום לשמחת הלב שלי כי הכול תפוס. תפוס בדאגות ובהחסרות והתמקדות במה שנגמר ועבר ובמקומות המחלישים.

אני מתגעגעת אליה, לשמחת הלב שלי, והגעגוע הזה מחולל את המפנה: " זה הרגע שמתנקים מהנדמה ומתקרבות לנמצא"

רוצה להתנקות מהנדמה המכזב ולהתקרב לאור הנמצא, לאור המכוסה. אני יכולה להמתין בסבלנות שהאור יגדל לאט לאט וימלא אותי, כמו הלבנה שתלך ותתמלא במהלך החודש ואני יכולה גם להמתין להבנה שתבוא ותפרוץ דרך לאור. כשאני מפסיקה לשכנע את המחשבה שכנועים, מפסיקה לכעוס על חוסר השמחה, מפסיקה לרצות להיות בשמחה תמיד, מתפנה מקום להבנה: יש שמחה. לפעמים היא מציצה, ואז מה? תשמחי בשמחה המתקיימת, תראי את הפס הדק והמחייך של אור הלבנה, תתני להם מקום. הפניית ההסתכלות שלי, הקשב שלי לניצוצות המאירים מאפשרת לי שמחה, שמחה במידה. מידה ועוד מידה- ככה נבנית השמחה. יש ימים שהלב, כמו הלבנה, מאיר במלואו ויש ימים שקצת פחות ויש ימים שהוא מאיר ממש ממש קצת, אבל עדיין- האור קיים ומחכה לקיים אותי.

מודה להבנה, מודה ללבנה, מחייכת חיוך קטן. חודש טוב לכולן.


"ילדות, התעוררו! יש אשר שכחו שהאור מדיוק פורץ עצבות מראשית תיקון והנה עצבות פוחתת" (ימימה אביטל)

0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comentarios


bottom of page