שמחה רבה
"יש רגע קצר בין אדר לניסן שהטבע צוהל בכל פה הוא שופע חיים שיכור ומבושם - איך שיופי יכול לרפא"! (דויד גרוסמן)
הוא פה! הוא הגיע! הרגע הזה. רגע קצרצר, חולף, בלתי נתפס. אם אשתהה, אם אסתגר, אם אתבלבל- הוא יחלוף ויעלם לו. הרגע הקסום הזה בו האוויר מבושם, והצבעים בשיאם, והשמים כחולים ונעימים, והלב מתרחב, והריאות מתמלאות, והיופי הזה שהוא כמעט יותר מדי. הרגע הזה הוא פה ממש עכשיו. למרות החדשות הנוראיות, למרות המצב הכלכלי, למרות שאנחנו שנואים ומפורדים ובודדים. למרות הכול, הטבע צוהל עכשיו בכל פֶּה. איזו עוצמה יש לו, לאביב המתפרץ הזה, שמהמם אותי כל שנה מחדש. עוצמה של התחדשות, עוצמה של צמיחה שמתרחשת שוב ושוב, בכל שנה מחדש. והעוצמה הזו היא כל כך חזקה שהיא סוחפת אותי איתה. מכניסה לי שמחה בלב, מזמזמת לי שירים בראש, מרשה לי להסכים, מרשה לי להניח, מרשה לי להיות. להיות אני שמחוברת אל האביב שבי. כי האביב החיצוני, הוא השתקפות של אביב פנימי. של ניצנים שמניצים בתוכי. ניצנים של הבנה, התחלות של בניה, ציוצים של הסכמה. היופי שנמצא בכל מקום, אפילו בדרך למכולת, משקף את היופי שבי. היופי שבכל חלקיי. והיופי הזה מתחיל לתפוס מקום, מקום בצורה של רגש טוב. רגש טוב לקראת חג משפחתי, חג של אירוח, חג של התקרבות, חג של חיבור מתוך שמחה. הוא מאפשר גם למחשבה טובה לתפוס מקום. מקום של הסכמה. הסכמה לנתינה, הסכמה לראות את היכולת הטובה שלי, את היכולת הטובה של האחר. הוא מאפשר קבלה. קבלת המתרחש. יכול להיות שקשה, יכול להיות שעצוב, יכול להיות שלבד. הטבע המתפרץ הזה מלמד אותי שבָּסוף האביב מגיע, שהשקט חוזר. האביב החיצוני הזה הוא קצר מאד. בעוד שבועיים שלושה יפנה את מקומו לקיץ. אבל אני עוד יכולה להמשיך את האביב שבי. יכולה לִצְפות פנימה ולהתבשם מעצמי. לא מתוך יוהרה או גאוותנות, אלא מתוך הכרות. הכרות עם מה שצמח בינתיים, עם מה שמתגלה לי פתאום מול העיניים. להתבשם מהבנה חדשה, להתרגש מפתיחת הלב, להתמוגג מדיוק נפלא שמבהיר לי את מקומי. להתפעל מהנחת, מהשקט המתאפשר. ולהודות - תודה על היופי, תודה על הריפוי, תודה על ניקיון האביב, ניקיון בקשב ובהסתכלות. תודה על זקיפות הקומה, תודה על הפריחה. תודה לאביב שהגיע והביא עמו שמחה רבה.