בימים אלה הכול רועש לי כל כך. החדשות, המחשבות, היום, הלילה, הפנים והחוץ. רעש בלתי פוסק שאוטם את ליבי, שמטלטל את נפשי, שמערבל את פנימיותי. רעש שהופך אותי לחסרת שקט, לעצבנית וחסרת מנוחה. לא מקשיבה, עונה בכעס, חושבת על העבר, דואגת לעתיד, לא כאן ולא שם. מפוזרת. דעתי מפוזרת. רוצה לחזור להיות בעכשווי, רוצה להתמלא מהטוב הנוכח בחיי, רוצה להשיב את הדיוק שיביא איתו את השמחה. מהי הדרך חזרה לעצמי? הדרך היחידה שאני מכירה היא לפתוח שוב את המחברת ולקרוא את דבריה של מורתי ימימה אביטל זצ"ל: "ערבוב שדות מאפשרים ריב, הפרדת שדות מאפשר שקט. הכול תיחום, גם ברוחני וגם בטבעי". Back to basic.
חוזרים להתחלה, תיחום והפרדה. כל הרעש, כל המהומה, כל חוסר השקט והטלטלה, כולם באים מערבוב שדות. בלב שלי מתערבב הפחד עם הקבלה, בראש שלי מתערבבת הדאגה עם השלווה, הרצון שלי מעורבב עם הסיוט והקשב שלי מעורבב עם הדמעות. כשאני בבית המחשבות מתרוצצות, כשאני נוהגת המחשבות מתרוצצות, כשאני מתעמלת המחשבות מתרוצצות, כשאני מתפללת המחשבות מתרוצצות. אני כל הזמן מתרוצצת ולא נמצאת בשום מקום. הכול תיחום - ימימה מזכירה לי. בלי תיחום לא אצליח לעשות כלום. כמו שבטבע כל דבר קורה בזמנו, כל דבר קורה במקומו: החיטה לא מתערבבת עם הכותנה, העגבנייה לא צומחת עם הפטרייה. כך גם אני, מוזמנת להישאר על מקומי דרך הפרדת שדות. לצאת משדה שלא שלי: השדה של העומס שבתוכי, זה שמייצר רעש, דמיון וסערה ללא הרף. לצאת מהשדה של האחר עם הדאגות שלו, עם העיסוקים שלו, עם התגובות שלו. לצאת מהשדה של זמן אחר: זמן אתמול שכבר לא רלוונטי, זמן מחר שאינו ידוע. חוזרת לעכשיו. מה הכי טוב בשבילי עכשיו? לישון? לקרוא? לכתוב? לְמה הלב שלי זקוק ממני עכשיו? התשובה שלי היא נתינה לעצמי. נתינה של למידה, של קריאה, של התעמקות. חזרה לטקסטים של ימימה. ימימה שולחת לי שקט טוב מוגן, שולחת לי שקט מענן. שקט של הפרדת שדות, שקט של חזרה לעצמי דרך הכרת הטוב לקיומי, שקט של עיסוק בהווה מתוך הכרה, מכירה את העשייה שלי עכשיו, מתחברת אליה. רגע לרגע, אות לאות, דבר אחר דבר. הנה הפרדתי, הנה דייקתי, הנה הגעתי, הנה הגיע גם השקט.
Comments