שלומית בונה סוכה

בשעה טובה עברנו את הימים הנוראיים, את יום הדין ואת יום התענית, עברנו שבת ועוד שבת והנה אנחנו בחג סוכות, החג שבו אנחנו מצווים וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ.

בשיר הידוע של נעמי שמר, שלומית (ולא שלמה, או שלום!) בונה את הסוכה שלה בנעימות, מקשטת בפירות הסתיו ובארבעת המינים.

לפי מילות השיר וגם לפי המנגינה אפשר להרגיש ששלומית עושה את מלאכתה מתוך שמחה, לא מתוך חובה או הכרח. שלומית בונה סוכה, מוארת מאור ליבה וירוקה מהתחדשות.

שלומית, עפ"י השיר, בונה סוכת שלום, סוכה שנבנתה בשמחה. אולי זהו הסוד להגיע למקום של שלום, לבנות בשמחה.

איך אבנה אני את המשכן לשמחה שלי, את סוכת השלום שלי? מה שאני לומדת משלומית זה לבנות ברצון, באהבה ומתוך שלום פנימי.

השמחה מגיעה כשאני מסכימה. מסכימה לקשט במה שיש, מסכימה להאיר באור הירח, מסכימה לבנות משהו לטובת הכלל, מסכימה לזה שאני יכולה לבנות לבד את הסוכה שלי. ההסכמה משחררת דרישה שיהיה אחרת.

שאני אהיה אחרת: יותר מוכשרת, יותר תקתקנית, יותר רזה, יותר סבלנית.

שמי שמולי יהיה אחר: יקשיב לי יותר, יבין אותי יותר, יעניק לי יותר.

שהמציאות תהיה אחרת: אם רק יהיה לי יותר כסף, אם רק יהיה פחות חם, אם רק לא יהיו כאלה פקקים.

לצד ההסכמה עדיין קיימת לפעמים תחושת החמצה, עצבות, געגוע, כאב בלב. השמחה לא מוחקת את העומס. היא קיימת לצדו. זו הבנה גדולה מאד.

לא או- או. גם וגם.

זה (הכאב) קיים וזו (השמחה) קיימת. זה מפעם וזו מעכשיו. זה חולף וזו מתמשכת, זה בא לתיקוני וזו באה לחיזוקי.

במה אני בוחרת? מרגישה את שניהם, מזהה את שניהם ומחליטה.

מה שאבחר- כך ארגיש.

השבוע אבחר בשמחה. כי באמת יש תמיד על מה לשמוח. כל כך הרבה על מה לשמוח. אבחר בשמחה ואבדוק מה קורה. מה קורה כשאני נותנת זמן לשמחה, מזמינה את זמן השמחה, מקבלת את הזמן בשמחה, כשאני נוכחת באמת ב"זמן שמחתנו". וכשיופיע לו הצער, הכאב, הגעגוע, אקבל גם אותו בשמחה ואשאל: מה באת ללמד אותי? מה יש בי שיכול לנחם אותך? ואשמח על התשובה שמגיעה ועל השלום שישתרר בתוכי.

וּפְרֹשׂ עָלֵינוּ סֻכַּת רַחֲמִים וְחַיִּים וְשָׁלוֹם

חג שמח.