ערב שבת הוא גם ערב חג הפסח. בבית הכנסת יקראו מחר את פרשת בא, הפרשה הקשורה ליציאה ממצרים, מבית העבדים. אבל אני בוחרת השנה לא לכתוב על היציאה מעבדות,לא לכתוב על החרות ומשמעותה, לא על פרעה ולא על משה ולא על היד החזקה. עליהם כבר דיברנו ועוד נדבר. השנה אני רוצה לכתוב על מגילת האהבה שנהוג לקרוא במהלך חג הפסח, מגילת שיר השירים. כִּי-הִנֵּה הַסְּתָו, עָבָר; הַגֶּשֶׁם, חָלַף הָלַךְ לוֹ. יב הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ, עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ; וְקוֹל הַתּוֹר, נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ. יג הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ, וְהַגְּפָנִים סְמָדַר נָתְנוּ רֵיחַ
מגילת שיר השירים מתארת את יופייה של ארצנו הפורחת מעין גדי ועד ירושלים, היא משופעת בתיאורי צמחים, בעלי חיים ותיאורי טבע יפהפיים המתאימים בדיוק לעונה זו של השנה ומביאה לנו את שורות האהבה והדימויים האינטימיים והארוטיים מהיפים ביותר שנכתבו בעברית: הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי, הִנָּךְ יָפָה--עֵינַיִךְ יוֹנִים, מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ; שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים, שֶׁגָּלְשׁוּ מֵהַר גִּלְעָד. דּוֹדִי צַח וְאָדוֹם, דָּגוּל מֵרְבָבָה. יא רֹאשׁוֹ, כֶּתֶם פָּז; קְוֻצּוֹתָיו, תַּלְתַּלִּים, שְׁחֹרוֹת, כָּעוֹרֵב.
המגילה כתובה אל אישה ומפי אישה, ואני, בין כל התיאורים הנלבבים, קוראת בה גם את הקריאה לאישה לצאת למסע. אִם-לֹא תֵדְעִי לָךְ, הַיָּפָה בַּנָּשִׁים; צְאִי-לָךְ בְּעִקְבֵי הַצֹּאן, כשאני לא יודעת, כשיש לי שאלה, זה הזמן לצאת. לצאת לחפש את שאהבה נפשי. אהבה זוגית או אהבה רוחנית, עיסוק שאוהב, מקום שאוהב, לחפש אחר מה שאני אוהבת, אחר מה שייתן מענה לשאלותיי, לרצונותיי, לחפש אחר האהבה הנמצאת גם בתוכי. הפניה נהיית ישירה: קוּמִי לָךְ רַעְיָתִי יָפָתִי, וּלְכִי-לָךְ לכי לך אל מסע החיפוש שלך, עזבי את האוהל, את הצאן, את המקום המוכר ולכי. המסע עובר בין ערוגות השושנים, ובגינת אגוז בכרמים ובכפרים. אין הבטחה למסע קל, אין הבטחה למצוא מיד את שמחפשים: אָקוּמָה נָּא וַאֲסוֹבְבָה בָעִיר, בַּשְּׁוָקִים וּבָרְחֹבוֹת--אֲבַקְשָׁה, אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי; בִּקַּשְׁתִּיו, וְלֹא מְצָאתִיו. אבל המסע מתחייב, כבר אי אפשר להישאר במקום. המסע הוא מסע חיינו, ועל פי הסופר של שיר השירים הוא מסע מבושם וקסום, לעיתים מרגש לעיתים ולעיתים מענג, ויש בו גם תסכול, גם אי מציאה, גם אהבה שלא נענית, גם רצון שלפעמים לא ממומש פָּתַחְתִּי אֲנִי לְדוֹדִי, וְדוֹדִי חָמַק עָבָר; נַפְשִׁי, יָצְאָה בְדַבְּרוֹ--בִּקַּשְׁתִּיהוּ וְלֹא מְצָאתִיהוּ, קְרָאתִיו וְלֹא עָנָנִי.. לפעמים יש בו כאב ופצע, לפעמים לא נדע את נפשנו מרוב חיפוש. והמסע ממשיך, הוא ימשיך עוד עד שהאהבה תגיע, עד שההבנה תגיע, עד שההתחזקות תגיע. מתי היא תגיע? מַה-תָּעִירוּ וּמַה-תְּעֹרְרוּ אֶת-הָאַהֲבָה, עַד שֶׁתֶּחְפָּץ כשאהיה מוכנה לה. אי אפשר לזרז את האהבה, אי אפשר לזרז את ההבנה, אי אפשר לזרז את ההתחזקות. אפשר להמשיך במסע, להתבשם מריח התפוח, להתענג על פריחת הגפן, לגלות את יופיו של העולם, את יופיי שלי. את התכונות הנחבאות בי, את חלקיי השונים המאפשרים לי לאהוב ולהיות נאהבת. מסע של גילויים אשר יעזור לי להכיר את עצמי כְּמוֹצְאֵת שָׁלוֹם.
המגילה מסתיימת בפסוקים: הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים, חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים לְקוֹלֵךְ--הַשְׁמִיעִנִי. בְּרַח דּוֹדִי, וּדְמֵה-לְךָ לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים--עַל, הָרֵי בְשָׂמִים
המסע מגיע לסיומו במציאת קולי האישי, ואני מוזמנת להשמיעו בקול גדול, באוזני חברים מקשיבים. ובמקביל כבר מסתמנת היציאה אחרי האהבה הבאה...
זהו שיר השירים שלי. חיפשתי מגילה על אביב ואהבה ומצאתי סיפור על מסע, מסע של אהבה ותשוקה, חיפוש ואכזבה, נדודים ושיבה הביתה. מסע מפותל ומורכב, שסופו חרות גדולה, מרחב, מקום וקול. בחג הפסח הזה אני מאחלת לכולנו שנמצא את דרכנו במסענו האישי אל עבר היציאה ממייצרי מצריים אל המרחב, אל ערוגות הבושם, אל האהבה. חג שמח.
Comments