"Oh baby there ain't no mountain high enough, Ain't no valley low enough, Ain't no river wide enough To keep me from getting to you babe Remember the day I set you free I told you you could always count on me darling From that day on, I made a vow, I'll be there when you want me, Some way, some how"
איזה שיר! למי אני בוחרת לשיר אותו? לאהוב, לאהובה, לבני או לבתי? לחברה טובה, לחבר נפש? אפשר לחשוב על כל מיני אנשים מתאימים. היום אני רוצה להקדיש אותו לעצמי:
תזכרי, ביום שהשתחררת (מהמחשבות המצרות, מהדעות המגבילות, מהפחדים המשתקים) אמרתי לך, את יכולה לסמוך עלי, יקירתי מאותו יום נדרתי אני תמיד אהיה בשבילך, בכל דרך שתרצי.
ואין מקום רחוק מדי, ואין הר גבוה מדי, ואין נהר רחב מדי (ואין משפטים קשים מדי ואין לבבות סגורים מדי ואין מצבים מתסכלים מדי) כדי להרחיק אותי מעצמי.
אני מזכירה לעצמי את מילות השיר, שרה אותו לעצמי כשהמחשבות המתעתעות מגיעות, כשהרגשת התלות גוברת, שתחושת הקטנות מתעוררת, כשהלב משווע לחיבוק חיצוני, לאישור לקיומי, להכרה של האחר. כשחיפוש התשובה מהסביבה, מהאחרים, הופך למתסכל ולא מספק אני מזכירה לעצמי: אין צורך. הכול קיים כאן. היופי והכוח, האהבה והחיבוק, הקבלה המוחלטת והלא מתנצלת, השמחה המחכה להתגלות. הכול כבר פה. תפני את המבט פנימה ולא למרחקים. מה את רואה? אם את רואה בדידות, תזכרי שמאחוריה מסתתרת אהבה גדולה אם את רואה עצב, תזכרי שמאחוריו מסתתרת שמחת הלב אם את רואה פגיעות, תזכרי שיש גם עוצמה רבה אם את רואה קָטנות, תזכרי שיש שם מעין שופע של יכולות.
ואני פה כדי להזכיר זאת לעצמי, כדי לסובב את המבט מהחלקים המחלישים אל השמחה והאהבה והשפע והעוצמה- כי שום דבר ואף אחד לא ירחיק אותי מלהיות עצמי, בייבי!
Comments