קצת כמו רדיו של פעם גם אצלי יש "תחנות" שעובדות על תדרים.
תחנת הכעס, העלבון והדחיה מכניסים אותי לתדר של דריכות: שוב אני לא מתקבלת, אפילו האדם הקרוב אלי פוגע בי, אין לי ביטחון בשום מקום.
זה קורה אוטומטית ובמהירות. כאב ותגובה, עומס וסגירות.
אין דרך לשכנע את הלב שהוא טועה, אין דרך לשחרר את הסגירות והדריכות. העומס מתקבל כ"שומר עלי" מפני הפגיעה הבאה.
ואני כל כך רוצה להיות בתדר אחר, בתחנה של מנוחה. תדר שמקבל, מאפשר, עוזר לי להישאר בטוב שבי.
איך עוברים מתדר לתדר? איך עושים שינוי תדרים? מה פותח לב סגור?
עפ"י החשיבה ההכרתית המפתח לשינוי, ה"כפתור המשנה תחנות" הוא הבנה. הבנה מדויקת, מהותית, חדשה ופותחת.
לא ההבנה שאני צודקת ושוב השני חסר התחשבות כלפי, לא ההבנה שהכל בגללו וכמה זה לא פייר. הבנה חדשה שמגיעה מהסתכלות חדשה, מהסכמה חדשה, ממקום חדש בנפש.
ימימה מכנה הבנה כזו: הנבטה לצמיחה.
כמו נבט הנטמן באדמה, גם בהכרה שלי נטמנת הבנה: העולם הוא לא כנגדי, לשני העומס שלו, הכעס שלי מגיע מזמן עבר, מה באמת חשוב לי, מה עיקר לקיומי?
אני כותבת את ההבנות האלה, ההבנות מסתעפות ומצמיחות עוד הבנות: השני לא אחראי לאושר האישי שלי, המקום שלי לא נתון בספק, הטוב שבי קיים תמיד.
ההבנות האלה בונות בי תחנה של מנוחה, מאפשרות לי רגש טוב לקיומי ומשחררות אותי מהתדר המחסיר. אני מפרידה בין הכעס (ומקבלת אותו כי זה מה שהתאפשר לזמנו) ובין העכשווי שמאפשר לי לזוז למקום חדש. מקום שיש בו יותר שקט, יותר מנוחה.
זמן חדש, תדר חדש, תחנה חדשה, דיוק חדש.

Comments