שחרור מציפייה

"עת השתחררתי הרופאים המליצו לי

ביקור חודשי בנמל התעופה" (מאיר אריאל)

עת השתחררתי. הרגע הזה בו השתחררתי, כמה הוא מאפשר, כמה מרחב יש בו, הרגע הזה הוא מסלול המראה לחופש. השחרור הזה יכול להיות חיצוני (מבית חולים? מבית כלא? מצה"ל?) אבל יכול להיות גם פנימי. יש בתוכי לא מעט מקומות שמגבילים אותי, לא מעט מעצורים שסוגרים אותי. לא מעט הפרעות שלא נותנות לי להתקדם. כמו הציפייה המגבילה אותי לדברים שאני מכירה ולא מאפשרת לי להכיר אפשרויות חדשות.

או הדרישה שמשאירה אותי מתוסכלת ולא מראה לי מה כן יכול לקרות.

התסכול המגביל אותי לחוסר שביעות הרצון שלי ולא מחבר אותי לשמחה הקיימת.

והריצוי המצמצם אותי להתאים עצמי לאחרים ומרחיק אותי מעצמי.

כל כך הרבה חסימות, כל הרבה תגובות שלא מחוברות לרצון המהותי, כל כך הרבה בזבוז של כוחות הנפש והזמן.

אז איך אשתחרר? איך אצא ממסגרת מגבילה, ממקום מצר, מתחושה של חוסר?

ימימה מלמדת אותי דרך חדשה. דרך לשחרור מציפייה, מדרישה, מתסכול, ומדאגה. דרך שמובילה אותי אל השקט והשמחה.

והדרך היא פשוט לחזור. לחזור הביתה, לעצמי, ללב שלי, לטוב שלי, לשמחת קיומי.

הדרך היא דרכה של ההבנה. הבנה שאף אחד לא צריך לרָצות אותי. אני לא מתקיימת דרך מעשים של אחרים, דרך אישור של אחרים, דרך השמחה של אחרים. ואני לא צריכה לרָצות אחרים. אני לא מתקיימת דרך ריצוי, דרך ביטול עצמי, דרך נתינה אינסופית.

יש דרך חדשה. דרך של הקשבה ללב. מה הלב הטוב, החם, המרגיש, החי, האוהב אותי, מה הוא אומר? מה ישמח אותי? מה יחזק אותי? מה ימלא אותי בכל טוב?

כבר לא מקשיבה לאגו, כבר לא מקשיבה למה שצפוי ומקובל, כבר לא שומעת את הקולות החיצוניים שלא מבינים. כבר לא מתנצלת. כבר לא נאבקת.

לומדת להקשיב לעצמי. לתת לעצמי. להיות עצמי, ללא תלות.

משתחררת. בשקט, בצניעות, בהמתנה.

עכשיו כבר קל יותר הלחץ על הלב, על נשמה, על העין השטופה.

"עצמי אומרת לי- היתה לנו תרופה".


0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול