מה אנחנו בעצם רוצים מהחיים שלנו? שיהיו הוגנים. שיהיו צודקים. שמה שנתתי אני גם אקבל, שמה שהבטיחו לי גם יתגשם, שבסוף היום המאזניים יהיו מאוזנים ואני לא אצא בהפסד. מגיל צעיר אנחנו לומדים למחות: "זה לא פייר" אם השוויון, כפי שאנחנו רואים אותו, לא מתקיים. אבל החיים הם לא מאזניים, הם אינם דף מאוזן של הוצאות והכנסות, הם אינם שוק של בסטות בו אני משלמת על מה שאני מקבלת ומקבלת בדיוק לפי מה ששילמתי. החיים הם יותר שוק קחתן. בשוק קחתן של החיים אני יכולה לתת מכל הלב, אני יכולה להתעניין ולהתקרב, אני יכולה לעזור, ללא הגשת חשבונית: ללא ציפייה שזה יחזור אלי מיד, ללא דרישה להתקרבות מהצד השני. אני נותנת את מה שאני יכולה, את מה שאני רוצה, את מה שקל לי. אני נותנת בשמחה ואהבה, לא משכנעת, לא מכריחה. המקבל, מקבל ממני בשמחה ואהבה עפ"י רצונו ומידתו והולך לדרכו, לא בהכרח נותן לי בחזרה. בשוק קחתן של החיים אני מטיילת בין האנשים ומקבלת ממי שיש לו מה לתת. מקבלת חיוך מבעל החיוכים, מקבלת התעניינות מהאיש הסקרן, מקבלת פרגון מהרואה בטוב, מקבלת תשלום מהתלמידה המתמידה. בשוק קחתן של החיים אני לא מבקשת מכולם אותו דבר, אני יודעת לזהות מי יכול לתת לי מה. לפעמים אני לא אמצא את הביטחון אצל ההורה שלי אלא אצל החברה. לפעמים אני לא אמצא את הפרגון אצל בן הזוג שלי אלא אצל המורה. לפעמים אני לא אמצא את החיבוק אצל הילד שלי אלא בתוך קהילה. כשאני יודעת לקבל ממי שיש לו אני לא דורשת ולא מתאכזבת, אני לא מפריזה ולא מחסירה. אני מקבלת את המתרחש ומונעת דחייה וכעס. תגידו: זה לא מציאותי. תמיד תהיה ציפייה, תמיד ארצה לקבל ביטחון מההורים, פרגון מבן הזוג וחיבוק מהילדים. אם תמיד תהיה ציפייה- תמיד תהיה גם אכזבה. אז אפשר להמשיך לחיות בשוק הבסטות הרגיל, זה שמחכים בו לתמורה מלאה בעבור כל עשיה, זה שלכל אחד ולכל דבר בו מודבק תו מחיר. שוק שלפעמים מרוויחים בו ולפעמים מרגישים מופסדים מאד. ואפשר לנסות גם לחיות בשוק קחתן. שוק של לב פתוח, של קשב אמיתי, של רצון מהותי. שוק בלי סיסמאות, בלי התיימרות, בלי ציפיות, ועם תחושה של רווחה גדולה. זה לוקח זמן להיפרד מהשוק הישן והמוכר, מההרגל הקבוע, מהציפייה, מהאחיזה ברצון של פעם. אבל מומלץ מאד לנסות, לעשות קפיצה, להתקרב לדרך חדשה. דרך של הכרה בנתינה הטובה שלי, בהכרת הטוב שיש באחרים ובקבלת המתאפשר לי, קבלת החיים.
שיהיה לנו חודש טבת טוב ומיטיב.
Comments