שביעי של פסח- עוזי וזמרת יה

היום, השביעי של פסח הוא היום בו עפ"י המסורת התרחשה קריעת ים סוף. קריעת ים סוף היא המאורע שהפריד באופן סופי בין עם ישראל ובין המצרים, שנתנו לו מקום מגורים, מזון, בטחון וגם עבודה, עבדות. קריעת ים סוף נחשבת למכה האחד עשר שהפיל הקב"ה על מצרים, מכה ששחררה את בני ישראל ממי שניהל אותם במשך מאות שנים. זהו נס הגאולה הראשון של בני ישראל במדבר. בני ישראל החלו את מסעם במדבר, בטוחים שתוך שבוע הם מגיעים אל הארץ המובטחת, כאשר בינתיים פרעה התחרט (ה' הכביד את לבו) ושלח את צבאו להשיבם. בתחנה הראשונה של בני ישראל, על ים סוף הם רואים את הצבא המצרי מתקרב אליהם, הים מאחוריהם והמוות לנגד עיניהם. וַיֹּאמְרוּ אֶל-מֹשֶׁה הֲמִבְּלִי אֵין-קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם. יב הֲלֹא-זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת-מִצְרָיִם כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת-מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר

סיפור קריעת ים סוף מפגיש את עם העבדים עם פחד המוות שלו, ואותנו עם הפחדים העמוקים ביותר שלנו, עם הכניסה למקום המכוסה, למעמקים, לנסתר. למקום החשוך, הלא ידוע, הלא בטוח. אנחנו בני האדם, אנשי יבשה אנחנו. הים בשבילנו הוא מקום לשוט, לשחות, לטבול. מי שבאמת מיומן יודע גם לצלול. אבל לא לחיות. אנחנו לא חיים במעמקים החשוכים. אנחנו חיים ביבשה המוצקה, הברורה, הבטוחה, זאת שביום טוב אפשר לראות בה מין הקצה עד הקצה. והנה, רק עזבנו את המקום הברור והידוע, מצרים, ואנו נדרשים לעזוב גם את המקום הידוע והבטוח, האדמה. איך לא נזעק? איך לא נפחד? איך לא נאשים את משה שגרר אותנו להרפתקה הזאת?

המסע במדבר הוא התחלה של מפגש עם הפחדים שלנו. יש להם מרחב, זמן ואפשרות לעלות לפני השטח ולהציף אותנו, להטביע אותנו בים הפחד. כל הכלים המחשבתיים שהכרנו, כל היכולות אליהם התרגלנו, כל מה שעד היום ידענו לא עוזר לנו יותר כשאנו עומדים מול ים הפחד הסוער. איזה פחד... לא סתם קראו חז"ל לדבר שקשה מאד לעשותו: "קשה כקריעת ים סוף". מה יש למשה להציע מול הקושי הגדול הזה? אמונה ודממה. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם אַל-תִּירָאוּ הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת-יְשׁוּעַת יְהוָה אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת-מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד-עוֹלָם. יד יְהוָה יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן.

וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן. מי יודע להתמודד עם המעמקים החשוכים? אנשי הדממה. הכרת המעמקים דורשת הסתכלות שונה, יכולות אחרות, הבנות שעוד לא הבנו, מראות שעוד לא ראינו, תחושות שעוד לא חשנו. זה הזמן לדומם את המנועים (המחשבות, ההחלטות, הרצונות) שהביאנו עד הלום ולעשות צעד אחר. זה הזמן להיכנס למים ולהירטב: דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ. המדרש מספר שבעוד בני ישראל מהססים וחוששים קפץ נחשון בן עמינדב למים ורק אז נבקעו המים והתגלתה היבשה. כשעושים את הצעד הראשון לתוך ים הפחדים מתגלה היבשה. מתגלה המקום היציב לשים עליו את הרגל. מתגלה האופק, מתגלָה הדרך. הדרך החוֹצָה את הפחד, המסלקת אותו, הפותחת פתח במקום שהיה כל כך סוער מפחיד. אז אפשר לחצות, להתקדם ולהגיע אל הגאולה. אז במקום המילים הרגילות יוצאות לנו מילות שירה. שירת תודה, שירת התרגשות, שירה של רטט הלב. שירה חדשה. מחר נקרא בבית הכנסת את שירת הים, השירה הראשונה שמופיעה בתורה. שירת הודיה והתפעלות אליה היו שותפים הגברים והנשים ובראשם שני הנביאים: מרים ומשה איזו עוצמה יש לעם החוצה ביחד את ים הפחדים שלו, איזה כוח זה נותן לחברה לדעת שהיא מוצאת את דרכה גם בזמנים שנראים בלתי אפשריים. בחג זה המחובר לשבת אני מאחלת לנו, עם ישראל החי בארצו וזה שעדיין לא, למצוא את הדרך המשותפת בתוך הסערה ולצאת מחוזקים לעולם ובפינו שירה. חג שמח ושבת שלום.


0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול