שביעי של פסח

השבת אנחנו חוגגים את שביעי של פסח. למי שלא יודע, בשביעי של פסח חוגגים את האירוע שקרה שבעה ימים לאחר יציאת מצרים, את חציית ים סוף. ומדוע יש לציין במיוחד נס זה מכל הניסים שקרו? מפני שאחרי שבני ישראל חצו את הים, לאחר שהים נסגר עליהם עם המצרים וכלי ריכבם בתוכו, נסגרה באופן סופי הדרך לשיעבוד, אז החלה החירות האמיתית.

לאחר שבני ישראל עוברים בדרך ניסית בתוך הים, לאחר שהמעבידים שלהם, המשעבדים שלהם, המצרים, מתים מול עיניהם. הם פוצחים, בהובלתו של משה בשירה הידועה, שירת הים. המדרש מספר שגם מלאכי שרת רצו לשיר שיר ניצחון כמו בני ישראל אך תשובת הקב"ה אליהם היתה: "מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה?"

חז"ל העלו במדרש הזה עיקרון חשוב מאד המופיע גם בספר משלי: בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ. העיקרון הזה מבוסס, ראשית, על הרעיון שכולנו נבראנו בצלם, ואין מה לשמוח אם האחר נופל או נכשל.

וישנו עקרון נוסף אותו האיר לי הרב יונתן זקס: אם בני ישראל ימשיכו לנטור למצרים על כל שנות העבדות, הוא אומר, אם הם ימשיכו לראות בהם אויבים ורשעים, יציאת מצרים לא תהייה שלמה. השנאה למצרים תמשיך לחיות בלב ישראל, תמשיך להזין אותם, הם ימשיכו להרגיש עצמם כקורבנות וכך לעולם לא יהיו בני חורין.

בן חורין אמיתי לא מתנהל מתוך שנאה ורצון לנקמה.

בן חורין אמיתי לא סוחב איתו פנקס חשבונות ורשימת האשמות.

כדי שבני ישראל יצטרכו להשתחרר סופית ממצרים הם צריכים לבנות עם המצרים מערכת יחסים אחרת. מערכת יחסים המבוססת על הידיעה שהיה צורך בעבדות ושלמצרים היה תפקיד בהפיכתנו לעם. מערכת יחסים שמחוברת לקב"ה ומבינה שהאנושיות קודמת לנקמה.

חג פסח הוא הרגל היחיד שלא נאמר עליו: להיות בשמחה.

שביעי של פסח הוא הרגל היחיד שלא אומרים בו הלל שלם. ללמד אותנו לא לשמוח לאיד, לא להתחזק מנפילה של אחרים.

זהו שיעור חשוב בחיינו. כולנו נושאים בליבנו כעסים, האשמות, תחושת קורבנות בגלל ארועים מהעבר. מגיע השביעי של פסח ומוציא אותנו לחירות חדשה: חירות אמיתית שלא נקנית בשנאה ובמעשה נקם. חירות אמיתית המשאירה את העבר מאחורינו, חירות שבזכותה אני אחשוב על ההווה ואתכנן את העתיד ולא אהיה עסוקה בדברים שחלפו ולא ניתן לשנותם. חירות שמזכירה לי שלכולנו יש תפקיד בעולם, ושעלינו למלא את שלנו באמונה ובאהבה.

חג שמח ושבת שלום.