שבוע הדממה

לפני שבועיים המחשב שלי: מעוז התקשורת שלי, תיבת האוצרות שלי, מקור התמיכה שלי, הספריה, הארכיון, מעוז הידע והשקט הנפשי- דמם. לא עזרו ההקשות על המקשים, פעלולֵי הוצאה מהחשמל והחזרה, לחיצות חוזרות ונשנות על מתג הכיבוי. המחשב שבת מכל מלאכה, ודווקא ביום רביעי. ביום חמישי הוא נלקח לניתוח אצל המומחה שחזר בהודעה מצמררת: ההארד דיסק הלך, אני מקווה שיש לך גיבוי.

לא, לא ממש. אין לי גיבוי לכל הספריה המקצועית שלי, לתמונות, לפרסומים. אין לי גיבוי להארד דיסק, כמו שגם אין לי גיבוי לבעלי, או לחברה הטובה, או למורה הרוחני שלי. מבחינתי יש אחד ואין בלתו. התמימות הבלתי נסבלת שלי.

רוב החומר המקצועי והאישי שלי לא שוחזר ואני ניסיתי להתרגל לאט לרעיון של להתחיל לשחזר, ללקט ולבנות הכל מהתחלה (עם גיבוי).

באופן מקרי, או אולי בהתאמה מלאה, בהמשך השבוע הגרון שלי: הקשר שלי לעולם, אמצעי העבודה המרכזי שלי, דרך הביטוי שלי, ההנאה והעוצמה שלי- נדם. במקום קול יצאה לחישה, במקום מילה- שיעול ובמקום רעיון- גרון שורף.

מישהו, מתישהו, החליט שמגיע לי שבוע הדממה, כמו בשיר של יונה וולך: שלח לי שקט בקופסא מארץ רחוקה….

בשבוע ההדממה הזה חוויתי תסכול, כעס וגם עצב. זה היה שבוע שלא חשבתי בו על כלום, לא הבנתי כלום, לא ידעתי כלום. שבוע של שקט מופתי וכפוי. שבוע שבו כל הדברים הברורים מאליהם התבררו כבלתי אפשריים וכל הדברים הלא אפשריים קרו.

ובתוך כל השקט הזה הגיעה איזו הבנה: זוהי תזכורת לכך שאין לי שליטה על כלום, שאני לא מחליטה באמת כלום. יש אותי שכותבת במחשב או בעט ויש מי שכותב בדיו של בשר ודם ומנווט אותי לזמנים של שתיקה, מנוחה, הפסקה.

ואני לומדת, לומדת, לומדת. להקשיב, לקבל, להפנים. להיות פנימה יותר מהחוצה, לקבל את המתרחש, לסמוך שהכל לטובה, לקוות להתחדש, להודות על מה שיש.

"למדני אלוהי ברך והתפלל

על סוד עלה קמל על נגה פרי בשל

על החירות הזאת לנשום לחוש לראות

לדעת לייחל להיכשל.

למד את שפתותי ברכה ושיר הלל

בהתחדש זמנך עם בוקר ועם ליל

לבל יהי יומי עליי כתמול שלשום

לבל יהי עליי יומי הרגל" (לאה גולדברג)


0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול