רק אל תיתן לי לשכוח (פרשת האזינו)

פרשת האזינו הינה המשך ישיר לפרשת וילך בה נאמר:

וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה-לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת בַּיּוֹם הַהוּא וַיְלַמְּדָהּ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

פרשת האזינו היא פרשת השירה. משה כותב שירה בפעם השנייה בחייו. הפעם הראשונה הייתה לאחר חציית ים סוף, אז כתב את שירת הים, שתפקידה היה להלל ולהודות לכוחו ועוצמתו של ה' יְהוָה, אִישׁ מִלְחָמָה. ארבעים שנה אחרי הוא כותב שירה שתפקידה אחר. הפעם תפקיד השירה הוא להזכיר לבני ישראל ולדורות הבאים מי הוא האלוהים שלהם. משה בוחר בשירה כדי לחתום את צוואתו. שורות קצרות, אשר המסר בהן חוזר על עצמו פעמיים. מדוע משה בחר לחתום את דבריו בשירה? אולי משה הרגיש שאמר את כל שיש לו לומר, אולי הוא הבין שהמשפטים הארוכים נופלים על אוזניים ערלות, אולי בגלל שהוא יודע את העתיד אַחֲרֵי מוֹתִי כִּי-הַשְׁחֵת תַּשְׁחִתוּן וְסַרְתֶּם מִן-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם וְקָרָאת אֶתְכֶם הָרָעָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים כִּי-תַעֲשׂוּ אֶת-הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה לְהַכְעִיסוֹ בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם. אולי כשמשה אמר: כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ. הוא התכוון לשירה, החקוקה בלב ונמצאת על השפתיים, אולי הוא בוחר לסגור מעגל ולסיים את דבריו כמו שהתחיל, בשירה. שירה קרובה אלינו יותר ממשפטים ארוכים שנשכחים, נגישה יותר, זכירה יותר. שורה אחת של שיר יכולה לרומם את הנפש יותר מפסוקים רבים. אחרי שמשה דיבר אל העם במשך כל הפרשות שקראנו, הוא מסכם את דבריו ב43 שורות קצרות: יש אלוהים אחד ויחיד, בשמים ובארץ, זה האלוהים ששומר על עמו כמו נשר השומר על גוזליו, זה האלוהים המסתיר פניו מאלה שעזבוהו, זה האלוהים הכועס, המעניש, הממית, המרפא, המחיה, המציל. ראוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי

זה מה שעל העם לזכור, בכל דור ודור, מאז ועד עולם. האלוהים שלנו קיים ונוכח. הוא מתקיים בכל רגע, בכל הוויה. האם אני רואה אותו? האם אני מכירה אותו? את הפרשה הזו אנו קוראים בשבוע של יום כיפור. שבוע בו אנחנו מוזמנים להיפגש עם אלוהינו. בימינו אנו הזמר מוקי כתב שירה משלו: באבק הדרכים, בפרוץ הסערה בנפול השמיים, בשתיקה הגדולה באותם געגועים, לאיזה ארץ רחוקה (אני רואה אותך) מאחורי האין סוף, ומעבר לפינה בקיום החלוף שרובו המתנה, במכת האגרוף של אובדן האמונה, בסוף הפחד מלמות ומהטעות הבאה, בנטייה להתמכרות ובבדידות של השגרה, בהזדמנות הקרובה באפשרות להמראה, אני מכיר אותך, אלוהים... (מתוך השיר "אלוהים")

איזה אלוהים פגשת השנה? האם את האלוהים הכועס והמעניש? האם את אלוהי השפע והברכה? האם הרגשת חוסה בצל כנפיו או חשת בדידות ועזובה? האם פגשת אותו בשתיקה? בסערה?אצלך בבית או בארץ רחוקה? בקנאה, בשנאה, באהבה, בבריאה? האם הוא בזיכרון או בשכחה?

הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי-פִי כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ הוּא הַהֹלֵךְ עִמָּךְ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ.

רק אל תיתן לי לשכוח.

שבת שלום.


0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול