רוצה או מרצה

"אני רק רוצה שהם יהיו מרוצים", היא אומרת לי, "בשביל זה אעשה הכל".

"ואיך את מרגישה?" "אני לחוצה. לחוצה שאאכזב אותם, שהם יעלבו, שלא יהיה להם טוב."

הם: הילדים שלנו, ההורים שלנו, הלקוחות שלנו, השותפים שלנו, החברים, החברות, השכנים ואפילו אנשים רחוקים. רק שיהיו מרוצים.

לכאורה זה הכי טבעי בעולם. אנשים שאני אוהבת, אנשים שמכבדת, אנשים שנִקְרים בדרכי, ברור שארצה בטובתם, בשמחתם. ארצה לגרום להם נחת רוח והרגשה טובה, זה לגמרי פשוט.

אז אם זה פשוט, למה זה כל כך מסובך? למה זה מלחיץ אותי, מסבך אותי, מקשה עלי? למה הרצון שלי שלמישהו אחר יהיה טוב עושה לי כל כך רע?

כי האמת היא שאני לא בדיוק יודעת. לא יודעת מה ישמח מישהו אחר בכל רגע נתון, לא ממש בטוחה מה השני ירצה בזמן מסוים, לא בשליטה על מה שמתרחש בנפשו של הזולת.

אז אני נורא רוצה, יותר ממה שאפשרי בכלל, ולכן לא יכולה. ימימה אביטל מכנה זאת: הפרזה.

אני מנסה לנחש, לתכנן, לעשות את מירב המאמצים. חושבת עליהם, מנחשת את מחשבותיהם, רצונותיהם, הנאותיהם. הרי אני יודעת, אני מכירה אותם.

אבל אם נשאל מה תרצה? מה תרצה מחר לארוחת ערב, מה תרצה לעשות בעוד שבוע, מה תרצה לקרוא בעוד חודשיים? התשובה תהיה כנראה: "אני לא יודע". אז איך אני יכולה לדעת? ימימה אביטל מכנה זאת: ערבוב.

הפרזה וערבוב הם שני מרכיבי עומס עיקריים, שבאים עלינו לכלותינו דווקא כשאנחנו מלאי רצון טוב, טוב יותר מדי.

אני רוצה שהילדים שלי, ההורים שלי, הלקוחות שלי, החברות שלי יהיו שמחים ומרוצים, אבל אני לא יכולה להיות אחראית על כך.

אני יכולה להיות אחראית רק על זה שאני אהיה מרוצה. שאקשיב למה שאני רוצה, למידת היכולת שלי, לעשיה שמתאימה לי. כשאני אמצא את המקום הזה, המקום בו הרצון שלי חובר אל ההקשבה ואל הלב שלי, אני אשמח עם האחרים בכל מצב שהם יהיו, ואז הם לא יצטרכו להיות מרוצים. זה בסדר אם יהיו קצת נרגנים, עצבנים, או לא שקטים. זה בסדר אם לא הכל יהיה ברור ונגיש כל הזמן, זה בסדר אם יהיו ירידות ועליות, כל עוד אני מחוברת לרצון המהותי שלי- להישאר במקום האישי, בשקט הפנימי, בהסכמה לקיומי ולקיום המתרחש.

מחליפה רצון בהפרזה ברצון מהותי, מחליפה ערבוב ברגש לקיומי, מחליפה לחץ בשקט פנימי, מחליפה אי דיוק בדיוק.

זו הלומדת הוציאה אל הפועל. מתחזקת, מקבלת, מאפשרת.


0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול