רואים רחוק רואים שקוף

כשאני בלב הסערה כל שאני רואה הוא סערה. כשאני בלב הקונפליקט כל שאני רואה הוא הקונפליקט. כשאני בעיצומה של שגרה כל שאני רואה הוא השגרה. כשאני מעורבבת עם השני, כשהעומס שלי מתערבב בתוכי, כל שאני רואה הוא מקום צר ומצומצם, הצצה דרך החור במנעול. איך מרחיבים את הראיה, איך מדייקים אותה, איך רואים יותר מאשר את העניין הקטן והמצומצם? איך רואים את התמונה כולה?

היום בשיעור למדנו על מידת הרוחק ימימה מלמדת אותנו: "נחוצה מידת רוחק ובה מידת ההתקרבות וחזרה אל עצמך" נחוצה מידת רוחק. מידת רוחק שתאפשר לי לא להתפזר, לא להתבלבל. מידת רוחק שהיא ההיפך מערבוב, ההיפך מהשתלטות, ההיפך מצלילה למעמקי העומס ותגובה משם. מידת רוחק היא התרחקות מהעומס של השני, התרחקות מהעומס שבי וחזרה אל הטוב שבי. מאפשרת הקשבה, הסתכלות, שיפוט ממקום יותר אובייקטיבי. כשאני נמצאת במידת רוחק אני רואה את האדם השני. הוא אדם בפני עצמו. הוא לא "הילד הלא מתחשב" הוא לא "הבן זוג הכועס" הוא לא "האמא החרדתית" הוא לא "השכן המעצבן". הוא אדם. אדם שנוצר בצלם, בדיוק כמוני. אדם שנושא חולשות ויכולות, בדיוק כמוני. אדם שקשה לו בדיוק כמוני, אדם שנפלא לו בדיוק כמוני. מידת רוחק היא מידה מקרבת. מתוך הרוחק אני רואה יותר ברור, יותר רחב. יכולה להתייחס לעוד מרכיבים חוץ מאשר לסערה עצמה, לעוד אפשרויות חוץ מאשר לקונפליקט עצמו, לעוד התרחשויות חוץ מאשר לשגרה עצמה. מידת הרוחק מאפשרת לי לצפות גם על עצמי מנקודת מבט שונה. מתוך מה אני מגיבה? מתוך הלב השומע או מתוך הילדה המצפה? את מה אני רואה? את שפע האפשרויות או את החסר? למה אני מתייחסת? לעומס של השני או לטוב שבו? בעזרת מידת הרוחק אני יכולה להתרחק מהשני, מהכעס שלו, מהדרישה שלו, מהחרדות שלו, מהכאבים שלו. אז אני גם מתרחקת מהכעס שלי, מהדרישה שלי, מהחרדה שלי מהכאב שלי ומתקרבת אל האהבה שבי, הנתינה שבי, ההכלה שבי, הרגש הטוב שבי. מתקרבת וחוזרת אל עצמי. ואז אני מוצאת מילים אחרות, רואה עוד אפשרויות, מקבלת את החולשות, ממוקדת ביכולות. אז אני מבינה, אז אני עושה, אז אני רואה ברכה.


0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול