קשובה לליבה

קשובה לליבי ומוצאת אותו סגור. סגור ולא מעונין להיפתח. סגור ונוח לו. הרי אם יפָּתָח לְמה הוא נפתח? מי מבטיח שמולו יהיה לב פתוח? מי מבטיח שהוא יפגוש שמחה וכנות ופתיחות? מי מבטיח שהעומד מולו ייתן לו כגמולו? לב סגור מאפשר לי להישאר במקום ולא לזוז. להישאר במקום של נוחות, נוחות האדישות. אבל, בנוסף לאדישות ולביטחון המדומֶה, הלב הסגור שלי מכיל גם כאב ופגיעות וצער. ושם אני נשארת, עמוק בתוך התחושות האלה. אוחזת בהם כהוכחה לכך שאסור לוותר, אסור לסלוח ואסור לפתוח. ככה יכולות לעבור שנים. שנים שאני רוצה התקרבות אך פועלת מתוך דחיה. שנים שאני רוצה להרגיש שייכת וכל הזמן מתרחקת, שנים שאני מתגעגעת לשקט ולשמחה ובמקום זה עצובה וכאובה. וכאן באה ימימה ומסבירה לי: אל תתבלבלי. יש התחזקות ויש התחזקות מדומה. לב סגור ומרחיק זו אינה התחזקות, גם אם נדמה לך שכן, אלא בדיוק ההיפך, זו החסרה מעצמך והֵחָלשוּת. התחזקות אמיתית מגיעה מהבנה טובה, מהסכמה של הלב, מרצון להיות טובה לעצמי. התחזקות אמיתית מגיעה מהכרה לכך שההיאחזות בכאב ובצער לא מקדמת אותי ולא מיטיבה איתי. ההיאחזות בפגיעות לא יכולה להגדיר אותי יותר. התחזקות מגיעה מהבנה, הבנה שעכשיו הזמן להיות טובה לעצמי. עכשיו אני טובה לעצמי. ומתוך חיבור לטוב שבי אני בוחרת להבין איך להתקרב. איך להסכים. איך להתחבר לכוח שלי לשמחה שלי ליכולת שלי. ואז, פתאום, בלי להרגיש, אני שם. שמחה, קרובה, ניצבת על מקומי בלי פחד. מהמקום הזה דברים נראים שונה. התנהגות שפעם דחיתי היום אני יכולה לקבל, אנשים שפעם הרחקתי היום אני יכולה לקרב, ואחרים שחשבתי שהכרחיים לקיומי, משוחררים לדרכם בברכה. קשובה לליבי ומוצאת בו את השמחה שנסתתרה. את הטוב שלא בא לידי ביטוי, את ההסכמה לחיות בשלום. קשובה לליבי ומוצאת בו את עצמי. כמה טוב ששבתי הביתה.