קריאות ביניים

היום הושבעה ממשלה חדשה בישראל. היא התקבלה בקריאות ביניים חריפות ובתגובות חריפות לא פחות של הצופים: איזה בושה, איזו חרפה, איזה רמה נמוכה.

הקולות הכועסים גוברים משני הצדדים ואני מקשיבה ומתבוננת: זה רק שם? זה רק אצלם? כל החצופים והכועסים האלה, אין להם קשר אלי?

בטח שיש. כל דבר שמזיז אותי ממקומי, יש לו קשר אלי. כל דבר שמעורר בי זעם וכעס וחוסר סובלנות קשור אלי.

אז איך קריאות הביניים קשורות אלי, מתי אני משתמשת בהם? האמת, שהמון פעמים.

קריאות ביניים זה הצורך שלי להשמיע ולשמוע את הקול שלי בזמן שמישהו אחר מדבר.

זה לא להקשיב בכלל למה שהשני אומר.

זה לדעת שאני כל כך צודקת שאין טעם בכלל לשמוע את השני (שגם ככה הוא שקרן, נוכל, או סתם טועה).

קריאות ביניים זה לא להיות בכלל נוכחת בסיטואציה. זה להיות בסרט שלי עם עצמי שבו אני הגיבורה הראשית ומה שאני אומרת או חושבת הוא הדבר היחיד החשוב.

אני יכולה לקרוא קריאת ביניים באמצע שיחה עם בעלי, כי אני רוצה כבר להגיע לענין.

אני יכולה לקרוא קריאת ביניים באמצע שיחה עם הבת שלי שלדעתי מתארכת מדי.

אני יכולה לקרוא קריאת ביניים באמצע שיחה עם נציגת שירות כי אני ממהרת שתעשה את מה שאני רוצה.

איפה אני לא קוראת קריאות ביניים? איפה אני משתדלת להיות בהקשבה ולהבין מה נאמר? בשיעור ימימה. בשיעור ימימה אני מכוונת לתדר של קשב נקי. אני לא יודעת כלום ואין לי שום מטרה מוקדמת. רק להקשיב ולהבין, מה הלומדת אומרת לי?

זו הרגשה נפלאה. אין מתח, אין מאבק, אין מלחמה על מקום או זמן.

יש מחשבה חדשה שנפרשת, יש הסתכלות חדשה שמתאפשרת, יש הבנה מאירה שנובטת.

תודה שיש לי את שיעורי ימימה לתרגול הקשבה ללא הפרעה. אני מנסה לקחת אותה איתי גם לחיים היומיומיים.

אחרי צפיה במליאת הכנסת אני רוצה לשים לב יותר לקריאות הביניים שמתעוררות בי ו"להוציא אותן מהאולם" שבראשי בלי לעשות דרמות.

להצליח להקשיב ולתת למי שמולי מקום וזמן לומר את דברו. לכבד אותו ואותי בנוכחות אמיתית.