מה נשתנה הלילה הזה? הלילה הזה, השבוע הזה, נפרדים מהקרואסונים ומתחברים למצות. המצה היא סמל החג. יש אוהבי מצות שבעבורם זו חגיגה אמיתית ויש מעדיפי קרואסון שבשבילם זו עוד סוג של מכה.
אז למה מצה? התשובה הידועה, על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ. בני ישראל יצאו בבהילו, בחופזה, והבצק לא הספיק לתפוח.
למה בני ישראל יצאו במהירות? הקב"ה עם כל נסיו ונפלאותיו, לא היה יכול לארגן עוד כמה ימים להתארגן? לארוז? להכין סנדויצ'ים לדרך? מה, עם כל היד החזקה והזרועה הנטויה, הקב"ה לא יכול לתזמן יותר טוב?
התשובה כמובן היא, שהתזמון היה מושלם. החיפזון היה מתוכנן. יציאה מהירה מחייבת החלטות ברורות. כמו השאלה: מה תוציא מהבית אם הוא יעלה באש? מה הכי חשוב לקיומך?
בחיפזון לוקחים את הכי חשוב. כל השאר, כל המיותר, נשאר מאחור.
אז לקחנו קמח ומים. את הבסיס. וכל השאר: החמאה, הסוכר, השמרים, תמצית וניל וחומרי הטעם נשארו מאחור.
בשנות השלושים, כשהתחיל שלטון המפלגה הנאצית בגרמניה, היו יהודים שהבינו שהסכנה מתקרבת ומיהרו לברוח לפני שיהיה מאורח מדי. הם השאירו אחריהם בתים מלאים ברכוש ולקחו מזוודה אחת: כמה בגדים, מעט חפצי יודאיקה, אלבום תמונות וזהו. חיים שלמים נשארו מאחור, אך העיקר, החיבור למהותם, יצא איתם לדרכם החדשה.
חג הפסח בפתח ואתו מגיע שיעור של פשטות הקיום.
מה הכי חשוב לקיומי ומה טפל? מה מחובר למהותי ומה לרושם החיצוני? מה מאפשר לי חיים קלים, פשוטים, ומה שייך ל"תסיסת השמרים" המגדילה את הכמות, מייפה את הנראות, אך לא תורמת למהות.
חג הפסח עוזר לי להתחבר לעיקר לקיומי. כל השאר זה חמץ, החמצה. החמצת המהות הטובה. בתוך כל העבודה הקשה מסתתר סוד גדול: less is more
השנה בליל הסדר אוכל את המצה מתוך הכרת תודה לכך שיש לי את כל הנחוץ לי לקיומי, מתוך הבנה שהמרור הוא חלק מהחיים, לפעמים הוא אפילו הדרך לחירות, מתוך שמחה על שקיימת לי החרות לבחור בטוב, במחזק, באהבה ועם שמחת הפשטות של הקיום.
חג פסח שמח מכל הלב
Comments