קצבו של הלב

כל הדברים היפים באמת מתגלים בזמנם האיטי, הבלתי מתחשב

האוהב הפועם בקצבו של הלב (דניאלה ספקטור)

קצבו של הלב הוא הקובע את קצב החיים שלי. לעיתים הקצב הוא מהיר, גבוה, מוליך אותי קדימה קדימה לדבר הבא, מעניין לעניין. לפעמים הוא כה גבוה שהוא מחייב אותי לרוץ, לנשום נשימות קצרות ומהירות לפעמים הוא איטי. כל כך איטי... ואני נשרכת בעקבותיו באיטיות, לא יודעת מה יהיה הצעד הבא, מאיפה יבוא הכוח לנשימה חדשה.

קצבו של הלב שולט על קצב החיים שלי ומי שולט על קצבו של הלב? מי יודע מה גורם לו להאיץ, להאט, להתכווץ בחרדה, מי יודע מה צפון בחובּו של הלב? במחלקת לב בבי"ח מנסים לבדוק, להציץ, לגלות, מה קורה שם בלב הזה? מחברים אלקטרודות, מחדירים מצלמות, פותחים ומסתכלים. האם הם יודעים? האם הם מגלים את צפונותיו של הלב? האם הם יודעים מתי הוא יביא איתו את הדברים היפים באמת? את הדברים המפחידים באמת? את הדברים המעציבים באמת? את הדברים שאני רוצה באמת? כול אלה שוכנים להם אי שם בלב, משתחררים בזמנם האישי, הבלתי מתחשב. והרופאים, המומחים הפרופסורים, האם הם מבינים מה יקבע את קצבו של הלב?

בינתיים אני, מה אני יכולה לתת לו ללב הזה? איך אוכל לעזור לו? להקל עליו, לגרום לו להיות שמח, פתוח, קל, בריא? לאפשר לו לפעום בקצב שמאפשר צמיחה, התקדמות וגדילה?

אני פונה אליו: לב שלי, מה אתה צריך ממני? מנסה לשמוע את תשובתו. והוא פועם בקצבו האישי, הבודד, הבלתי מתחשב. פולס אחר פולס, דופק אחר דופק. אולי זו תשובתו. פשוט להיות. פשוט לחיות, כל יום ביומו. פולס אחר פולס. רגע אחר רגע. פעם שמח, פעם עצוב. פעם מהיר, פעם איטי. אחרי הפולס הזה יגיע הפולס הבא. וזה שאחריו. והדברים יתגלו בזמנם, ויביאו איתם את הדבר היפה באמת.

(לאבא באהבה)