קול קורא בעוז, קול בוכה בדמי (פרשת בוא)

פרשת בוא עוסקת בשלוש המכות האחרונות: ארבה, חושך ומכת בכורות. בין המכות היורדות על מצרים אנחנו קוראים על התהליך הנפשי שפרעה עובר: קצת מתרכך, קצת מברר (מי ומי בהולכים), קצת מתרצה (תלכו לשלושה ימים) ומיד חוזר בו. ולא שמשה עושה לו חיים קלים, משה מותח את החבל עד הסוף: שלח את עמי, את כולם! כולנו נלך וגם צאננו ובקרנו. ולא רק הצאן והבקר שלנו אלא גם אתה תיתן לנו זבחים ועולות. ומה פתאום שלושה ימים? עד שלא נגיע לא נדע כמה זמן זה ייקח. פלא שפרעה זורק אותו מכל המדרגות? וַיֹּאמֶר-לוֹ פַרְעֹה לֵךְ מֵעָלָי הִשָּׁמֶר לְךָ אַל-תֹּסֶף רְאוֹת פָּנַי כִּי בְּיוֹם רְאֹתְךָ פָנַי תָּמוּת. קשה מאד למצוא פשרה בין שני עקשנים שבטוחים שרק הם צודקים. ואז מגיעה המכה האחרונה, המכה האולטימטיבית, מכת בכורות. היא מגיעה בחצות הלילה, בלי אזהרה, ופוגעת בכל בית שמשקופו לא סומן בדם. פוגעת באדם ובבהמה. מבן המלך עד בן האסיר.

כשפרעה רצה לפגוע בעם ישראל הוא ביקש להרוג את הבנים. כשאלוהי ישראל רוצה לפוגע במצרים הוא פוגע בבכורי הבנים. מהו הבכור? הבכור הוא החוויה הראשונה, הצלחה הראשונה. השמחה הראשונה, הסיפוק הראשון. בני הבכור הוא זה שהפך אותי לאמא, שהגדיר אותי בתפקיד חיי. מקום העבודה הראשון שהעסיק אותי הגדיר אותי כבעלת מקצוע, הבית הראשון שקניתי הגדיר אותי כבעלת רכוש ואפילו הנשיקה הראשונה שנושקתי הגדירה אותי כנאהבת. תמיד יהיה מקום בליבנו לפעם הראשונה. היא תמיד תזכיר לנו את מי שהיינו. אולי זו הסיבה לפגיעה בבכורים. כדי שפרעה יוכל לעשות שינוי תפיסתי אמיתי, לחשוב אחרת ממה שחשב עד כה, לשחרר את האחיזה בדרכו הצודקת האחת והיחידה, הדבר שהגדיר אותו כמלך, כמחליט, צריך למות. פרעה הוא בעצמו בכור, ובנו הבכור אמור לרשת אותו. בהריגת כל הבכורים נפגעת הסיבה למָלוכתו, הגורם החיצוני שהכתיר אותו, הדרך שלו להמשכיות. האליל מת. אם פרעה היה יותר קשוב למשה שהביא את דברי ה' שַׁלַּח עַמִּי, אם היה יותר קשוב לעמו וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי פַרְעֹה אֵלָיו עַד-מָתַי יִהְיֶה זֶה לָנוּ לְמוֹקֵשׁ שַׁלַּח אֶת-הָאֲנָשִׁים וְיַעַבְדוּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם הֲטֶרֶם תֵּדַע כִּי אָבְדָה מִצְרָיִם או יותר קשוב לעצמו וַיִּקְרָא פַרְעֹה אֶל-מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר לְכוּ עִבְדוּ אֶת-יְהוָה רַק צֹאנְכֶם וּבְקַרְכֶם יֻצָּג גַּם-טַפְּכֶם יֵלֵךְ עִמָּכֶם. אולי היה מונע מעצמו ומעמו אסון כבד. ואולי אין דרך אחרת. אולי הדרך לשינוי אמיתי עוברת דרך פרידה כואבת מאמונות ישנות, מרעיונות קדומים, מהאלילים שהמצאנו כדי שיכתירו אותנו. בעת היציאה ממצרים, שהייתה פתאומית וחפוזה, אלוהים מצווה את משה קַדֶּשׁ-לִי כָל-בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל-רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא. עם ישראל לא יקדש את הבכורים, לא יאליל את ההצלחה הראשונה. בכור האדם ובכור הבהמה (ובהמשך גם היבול הראשון) שייך לאלוהים. ולא לאף בן אנוש. כחלק מיציאת מצריים, כחלק מתהליך השחרור מעבדות ומתלות, אנחנו מצווים לזכור שמה שהשגנו, כל מה שקיבלנו, כל כמה שהצלחנו לא מגדיר אותנו. מה שמגדיר אותנו זה אלוהינו. ובתוך משפחתנו? את מי אנחנו מאלילים? מה מונע מאיתנו להיות חופשיים? איזה אמונות או החלטות קדומות מנהלות אותנו? האם זה: חייבים לאכול כל שבת אצל ההורים? חייבים שהילדים יהיו תמיד שמחים? אצלנו לא מפחדים (לא מדברים על פחדים)? אצלנו כולם: תלמידים מצטיינים / קצינים/ רופאים/ תלמידי ישיבה? אנחנו ההורים (או אמא או אבא) יודעים הכול? אצלנו הזוגיות היא מעל הכול? אצלנו החילוניות/ שמירת מצוות מעל הכול? האם אנחנו מחזיקים באמונה או ידיעה שהיא עבורנו "ייהרג ובל יעבור"? באה פרשת בא ומראה כמה סבל וכאב יש כאשר אנחנו מקשיבים רק לאמונות הקדומות שלנו. הפרשה מזמינה אותנו לבדוק את עצמנו. כמה אנחנו קשובים? כמה אנחנו גמישים? כמה אנחנו מוכנים לקבל רצונות שמנוגדים לשלנו? כמה אנחנו מוכנים להודות שאולי יש עוד אפשרויות? שאולי אפשר לבחור דרך אחרת? האם אנחנו מוכנים להמית את העקשנות שלנו כדי לצאת לחופשי? השבוע אני קשובה לקולות: לקולות הקוראים לחופש, לקולות האומרים לא לזוז, לקולות המבקשים לצאת לדרך חדשה, להעיז, לחוות ולאלה שאומרים: לא כדאי, קר שם בחוץ. השבוע אני מתפללת שיהיה לי את חוכמת הלב וכוח הרצון לשחרר, לאפשר, לוותר. בלי מכות. שהיה שבת טובה, שבת של שלום.



0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול