קול המילים הטובות

לפעמים אני בטוחה שאני קשובה לעצמי, מדויקת ברגשותיי, החלטית בדעותיי, יודעת בדיוק מה אני רוצה, מה אני מרגישה ואומרת את זה. אבל... אז זה פוגש את הצד השני. והצד השני מושפע מהדברים שלי, ומגיב אליהם וזה לא תמיד נעים, לפעמים אפילו מכאיב מאד. זה יכול לגרום להתרחקות (לא זה מה שרציתי), לדחייה (בדיוק הפוך ממה שכיוונתי), לביקורת חוזרת (איך יצאתי לא בסדר?) לכעסים גדולים, לאכזבה ולסגירות הלב.

למילים יש כוח ומשקל. הן יכולות לפתוח את הלב או לסגור אותו, לחבר בין אנשים או להפרידם, להרים את מצב הרוח או להוריד, לחזק או להחליש. מילים יכולות לשנות את המציאות. אז אני עוצרת ושואלת: להגיד או לא להגיד? כי אם אגיד- אולי לא אוהב את התוצאות ואם לא אגיד- אז איפה האמת שלי? האם אני מעמידה פנים, משחקת בפני אחרים?

כמו תמיד, כשיש לי שאלות ואין לי תשובות אני פונה לימימה. גם ימימה שואלת: "איך תדעי לענות לכל אחד דרך דיוק המתאים מדיוקיו של הדיוק?" והתשובה של ימימה: דיוק מדיוקיו של הדיוק קשור לסיבי הלב העונים, קשור לנוכחות בהמתנה, קשור לקשר חדש עם המילים. כלומר: לפני שאני מחליטה לפתוח את פי ולדבר, אני מוזמנת להקשיב קודם כל ללב שלי- האם הוא פתוח או סגור, סוער או רגוע, בטוב או בעומס? ואם אני מגלה שאני סוערת (אפילו קצת), כועסת (אפילו בצדק), נעלבת (רק לרגע) או נמצאת בפגיעות- אני מוזמנת להמתין. זה עדיין לא המקום הנקי, הישר והנכון. זה עדיין אינו בית האמת. אני עדיין רחוקה מהדיוק שלי. בינתיים אני נוכחת בהמתנה. מחכה שסערת הלב תעבור. בינתיים אני צופה ומתבוננת על עצמי: כמה הילדה הפגועה נוכחת? כמה קוצי ההגנה כבר מכוונים החוצה? כמה אני באמת פתוחה להקשיב, שקטה על מקומי, כמה אני יודעת מה אני באמת רוצה להגיד? ואז אני מחפשת מחדש את המילים. המילים שיגיעו ממקום שרוצה הבנה, קרבה, חיבור. מילים שישקפו במדויק את המקום בו אני נמצאת: פחות: למה לא עשית/ היית/ אמרת? פחות: זה לא בסדר ש.. כועסת ש... אתה צריך.... פחות מילים דורשות, תוקפות , מחלישות, סוגרות.

יותר: אני אוהבת ש... הייתי רוצה ש... הרגשתי ש.... אולי אפשר ש... אתה חושב שאתה יכול? זה מתאים? אתה מסכים? יותר מילים מקרבות, שקטות, מהותיות, פותחות.

כשאני מגיבה מהר, ללא המתנה ומתוך אמת דמיונית, אני לא תמיד יודעת מה באמת אני אומרת. ואז מגיעות התוצאות: הלב של השני נסגר מולי, מילותיו מכאיבות לי, הלב שלי נסגר מולו ואנחנו הולכים ומתרחקים. ההמתנה לקולן של מילים הטובות עוזרת לי לחזור לסדר הנכון, כשהרצון בטוב מוביל. ההמתנה עוזרת לי לזהות את האמת האמיתית שלי ולהבחין בינה ובין "אמת דמיונית." כשיש בי את היכולת לחכות רגע ועוד רגע ועוד רגע... לנשום, לזהות את הילדה הדורשת ולא לדבר דרכה, להתחבר למקום טוב בלב שלי, אז אני בוחרת מה לומר. אז המילים שאבחר יגיעו מלב המבקש התקרבות, ממקום יציב ובטוח, ללא דרישה או האשמה. אז השיחה תתנהל בשקט, אז אוכל לומר גם דברים נוקבים בדרך שהשני יוכל לשמוע. אז אוכל לשמוע את מילותיו של השני ולא להתכווץ. אז אשאר על מקומי. קרובה. פתוחה, מחוברת. לא רחוקה, לא בודדה, לא סגורה. המילים הטובות בונות קשר, קשר עם עצמי, קשר עם הסובבים אותי. קשר עם הטוב שבתוכי שפונה לטוב שבשני.

אז להגיד או לא להגיד? להגיד, מתוך חמלה, מתוך הבנה, מתוך אהבה. מתוך בחירה בְּמילה טובה, או שתיים, או יותר מזה...


0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול