צ'ק אין

עומדת בתור שלא נגמר. הדקות נוקפות והתור לא זז. מסביבי אנשים משוחחים וצוחקים. מה ככ מצחיק? אנחנו עוד נאחר את הטיסה. מאחורי עומד גבר עם פעוט בעגלה. מדי פעם מרגישה בעיטה קטנה ברגלי. הפעוט רוקע ברגליו ופגש את הרגל שלי, פעם ועוד פעם. הוא גם צועק מדי פעם, כנראה גם לו נמאסה ההמתנה. נושאת את עיני ורואה אנשים מחייכים אליו עושים לו פרצופים, צוחקים אליו. זה מצחיק? אני חושבת, זה מעצבן. ילד כזה קטן מטולטל בטיסה לפנות בוקר. פלא שהוא עצבני, פלא שהוא בועט בי. אבל אז אני מרימה מבטי ורואה: אף אחד פה לא עצבני. לא הילד הקטן ששר וממלמל לעצמו, ומניע רגליו. לא אביו שמתייחס אליו בסבלנות, לא העומדים בתור האחרים שמסתכלים עליו בסלחנות. העצבני היחידי שם זו אני . מסתכלת סביבי ורואה איך אני קצרת סבלנות, חסרת מנוחה, ביקורתית, לא מרוצה. רק אני. אז אולי התור לא ככ נורא? אולי הילד לא כזה מטרד? אולי מה שקשה הוא הלב שלי. הלב החרד. הלב המבוהל. הלב שמרגיש נורא לבד. אולי בתור עומדת עוד ילדה. ילדה שמפחדת ממה שלא מכירה. ילדה שחייבת שליטה. ילדה בודדה שרוצה שישגיחו עליה. ברגע אחד אני רואה אותה. מרגישה איך היא מובילה אותי בתור הזה, איך היא תופסת את כל מקומי. רואה ולא יכולה לעשות כלום. רק להמשיך להיות חסרת מנוחה, טרודה, לא שמחה.

אחרי שעה מגיעה לקצה התור. אחרי עוד עשר דקות מסיימת את כל ההליכים הבירוקרטים. ואז אני רואה אותו שוב, את הפעוט בעגלה. עיניי שוקולד כהות, חיוך מתוק, יפה תואר. מחייכת אליו ואל אביו: "טיסה נעימה" . כמה פשוט לחייך כשהלב על מקומו.כמה נעים להיות נוכחת, להיות ברגע בלי לרצות שיהיה כבר משהו אחר. כשזה קל זה קל וכשלא- זה קשה מאד. "סערה היתה, הנה חלפה לה ופנייך שוב רוגעות כפני הים עם האור נוסיף ללכת הלאה עוד הדרך רבה, המסע עדיין לא תם" (יענקלה רוטבליט). המסע עדין לא תם. לפעמים זה בא בקלות. לפעמים פחות. מקבלת את הפעמים שפחות, שמחה על הפעמים שיותר, העיקר שבסוף השקט חוזר. ואז אני יכולה לחייך לילדה שבי, ללטף ראשה ולומר: הכל עבר. עכשיו הכל בסדר.


0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול