פָּנו דרך

האם את מכירה את המצב הזה: את כל כך אוהבת וכשאת פוגשת את מושא אהבתך יוצאות לך מהפה מילים הפוכות: למה לא באת? למה לא הודעת? למה לא הבאת? האם את מכירה את זה: את כל כך דואגת וכשסוף סוף נפתרת הבעיה יוצאות מהפה מילים עקומות: זה לא בסדר! ככה לא עושים! ואת זה: את כל כך פוחדת ואומרת בדיוק את ההיפך: לא אכפת לי, אין לי שום בעיה עם זה, תעשו מה שאתם רוצים. מכירה? נעים להכיר, כאן החסימה מדברת. החסימה שהשתלטה על הלב וסגרה אותו. החסימה שהשתלטה על המחשבה ובלבלה אותה. החסימה שהשתלטה על הקשב ואטמה אותו. החסימה שהשתלטה על הרצון והרחיקה אותי מעצמי. ועכשיו הדרך חסומה.

היום בשיעור למדנו על החסימה. ימימה אומרת: "חסימה חוסמת למעשה חלק. חוסמת לא רק חלקים לב, מחשבה וכו'. היא (הלומדת) חסומה אז בפני עצמה, זאת אומרת הקשר עם הבנתה הטובה והרגש הטוב אינו מתקיים."

חסימה היא תפיסת מקום של העומס. העומס הלך וגדל, התחזק והתרחב ותפס יותר ויותר מקום. יותר מקום בלב, יותר מקום במחשבה, השתלט על הקשב והרצון הפך לרצון בהפרזה או בהחסרה. העומס תופס מקום שהיה שייך פעם לטוב, אך הטוב לא נעלם. הוא עדיין נמצא בלב ובמחשבה, צנוף ומכווץ בפינה, מחכה. מחכה לעומס שיזוז ויאפשר לו להתרחב ולשוב למקומו. הטוב ממשיך ומתקיים בתוכי, אך אני לא רואה אותו, לא מכירה אותו, לא משתמשת בו. כי ביני ובינו נמצאת החסימה. כמו סלע גדול, כמו קיר בטון, כמו חומת מגן, עומדת לה החסימה ומרחיקה אותי מעצמי. היא נמצאת שם כי אני גידלתי אותה, אני בניתי אותה, אני שומרת עליה- כי עד היום חשבתי שהיא חיונית לי. חשבתי שבלעדיה אתמוטט, חשבתי שבלעדיה לא אוכל להתקיים. מי אני בלי התוקפנות שלי, אישה חלשה ומסכנה? מי אני בלי הפגיעות שלי, אחת שיכולה לספוג הכול? מי אני בלי הווכחנות שלי, אחת שמסכימה לכל דבר? מי אני בלי הסגירות שלי, אחת שעלולה להיפגע כל רגע?

לכן פעם, בילדות, ואח"כ גם בבגרות בניתי לי חסימה, שתגן עלי. כביכול. ולא שמתי לב שהחסימה מרחיקה אותי מעצמי. שהתוקפנות שלי היא גם כלָפָי, שהפגיעות שלי רק מחלישה אותי, שהווכחנות שלי גורמת לי להיסוס וחששות, שהסגירות שלי מרחיקה אותי מכל מקור של חום ואהבה. באה ימימה ואומרת: "חסימה שחיזקה אותך במשך שנים למעשה זה לא חיזוק". באה המחשבה ואומרת: את כבר לא זקוקה להגנות המזויפות האלה, לחומות האלה, לקירות האלה שמפרידים אותך מכל הטוב שלך ושל העולם. בא הרצון המהותי ואומר: אני רוצה לחזור אליהם, אל מקורות הטוב הזה שנמצאים בתוכי. בא הלב ואומר: לא תבושי ולא תיכלמי. התעוררי, התעוררי. כי בא אורך, קומי אורי. באה ההבנה ופורצת את החסימה.


0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול