פתאום קם אדם ומרגיש שהוא עָם (פרשת שמות)

השבוע בשעה טובה התחלנו לקרוא בספר שמות. ספר שמות (לשון רבים) מזמין אותנו להתבונן על עצמנו לא כאנשים פרטיים אלא כקולקטיב. מעתה אנחנו מוגדרים: "עם בני ישראל": וַיָּקָם מֶלֶךְ-חָדָשׁ, עַל-מִצְרָיִם, אֲשֶׁר לֹא-יָדַע, אֶת-יוֹסֵף. ט וַיֹּאמֶר, אֶל-עַמּוֹ: הִנֵּה, עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--רַב וְעָצוּם, מִמֶּנּוּ. וכעם יש לנו זהות אחת, לפחות בעיני המתבונן מבחוץ (פרעה). זהות של רַב וְעָצוּם.

מעתה פחות חשובות האיכויות של האנשים הפרטיים, התכונות המייחדות כל אחת ואחד מהם. מעתה המשמעות היא בחיבור. מה הופך קבוצת אנשים מסתם רשימה שמית לעם? מה הופך קבוצת אנשים מבּודדים למשפחה? מה מחבר אותנו? האם קשר דם מספיק כדי להיות גורם מחבר או שנדרש עוד משהו. משהו ייחודי שמקשר בינינו, משהו שמעניק לנו את האותנטיות.את הכוח שלנו כמשפחה?

בפרשת שמות אנחנו פוגשים את משה. למשה יש כמה משפחות: המשפחה בה נולד בני שבט לוי, משפחת בת פרעה שגידלה אותו מגיל שלושה חודשים, ומשפחתה של אשתו ציפורה, וילדיהם המשותפים. לאיזה משפחה משה שייך? איזו משפחה מגדירה את זהותו? משה החליף שלוש משפחות בחייו, אך כשהוא נקרא ע"י האלוהים, הוא נקרא להציל את המשפחה שאותה הוא לא מכיר כלל. את משפחת עם ישראל. תשובתו של משה: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-הָאֱלֹהִים, מִי אָנֹכִי, כִּי אֵלֵךְ אֶל-פַּרְעֹה; וְכִי אוֹצִיא אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִמִּצְרָיִם. היא תשובה שיכולה להתפרש כענווה (מי אני הקטן שאלך אל פרעה) אך אפשר גם לקרוא אותה כשאלה של חיפוש זהות: מי אני? רועה הצאן ממדיין? בן הארמון? בן שבט לוי? איזה משה ילך לפרעה ויוציא את בני ישראל ממצרים? משה מנסה להתחמק מהמשימה בתואנות שונות: הם לא יאמינו לי, אני כבד פה וכבד לשון, מה אגיד להם? ולא משתכנע מכל הכשפים וההבטחות של ה'. נראה שהוא לא מוצא רצון בליבו להתמסר לעם ישראל, העם אותו הוא בקושי מכיר ואינו מרגיש אליו שייכות. משה משתכנע רק כאשר אלוהים מבטיח לו את עזרתו של אחיו אהרון הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי--יָדַעְתִּי, כִּי-דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא; וְגַם הִנֵּה-הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ, וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ. רק אז משה חוזר אל יתרו חותנו ואומר לו: וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיָּשָׁב אֶל-יֶתֶר חֹתְנוֹ, וַיֹּאמֶר לוֹ אֵלְכָה נָּא וְאָשׁוּבָה אֶל-אַחַי אֲשֶׁר-בְּמִצְרַיִם, וְאֶרְאֶה, הַעוֹדָם חַיִּים; וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ לְמֹשֶׁה, לֵךְ לְשָׁלוֹם. אלך, אשוב אל אַחַי. דרך החיבור של משה אל אַחיו, אותו לא ראה מימיו, נפתחת דרכו של משה חזרה אל העם שלו, אל האחים שלו.

יש אנשים החיים בתוך משפחה ומרגישים חוסר שייכות, ריחוק, חוסר הבנה, חוסר תמיכה. יש משפחות שיש בהם קשר פורמלי אבל אין חיבור של הלב. יש אנשים המוצאים את תחושת המשפחתיות בקרב אנשים שאין בינהם קשר דם. דווקא שם הם מוצאים מקום של אהבה, אכפתיות, דאגה, מקום להתפתחות. ויש אנשים הגרים בקצה השני של העולם, נמצאים בקשר פיזי מצומצם מאד עם המשפחה שלהם ועדיין מרגישים קרובים, אוהבים, קשורים. אז איך הופכים משפחה למקום קרוב, מקרב? מקום שנרצה להיות מזוהים איתו? מקום שנשמח לחזור אליו? מקום שנהיה גאים להיות חלק ממנו? מקום אליו נבוא כדי להתמלא מחדש?

אולי התשובה נמצאת בפסוק; וְגַם הִנֵּה-הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ, וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ. ההבטחה שבמפגש עם האח טמונה שמחה. שבמקום הזה יש הזדמנות לחיבור, להצלחה. שזהו מקום של שיתוף פעולה מנצח וְדִבֶּר-הוּא לְךָ, אֶל-הָעָם; וְהָיָה הוּא יִהְיֶה-לְּךָ לְפֶה, וְאַתָּה תִּהְיֶה-לּוֹ לֵאלֹהִים. אולי זהו הסוד. ליצור במשפחה מקום שמקבל בשמחה. שמעודד כל אחד להצליח בדרכו הייחודית, שאוהב אותך ככה, לגמרי כמו שאתה. גם אם עזבת, גם אם לא התקשרת, גם אם אתה רועה צאן בעוד שכולנו בנאים. מקום שאוהב אותך כי אתה שלנו. כדי לעשות זאת צריך לעמוד בראש המשפחה (בראש העם) מנהיג. או אולי עדיף, מנהיגה. שתתווה את הדרך, שתשדר את המסר, שתיקח את המשפחה שלה למקום הנכון ביותר עבורה. שתספק מקום בטוח ומקבל לכל בני המשפחה.

היום, כ' בטבת, הוא יום השנה לפטירתה של סבתי האהובה, אסתר סופיה, ראש שבט דה-לוי, המנהיגה שלנו. לסבתא ההולנדית, הציונית והדתית שלי הייתה אמירה: "כל אחד כמו הוא". בכך היא הייתה פוטרת ומשתיקה כל מילת ביקורת או חוסר שביעות רצון שמישהו הביע על מעשיו של האחר. "כל אחד כמו הוא", גם אם הוא שומר שבת גם אם לא, גם אם הוא ממשיך ללמוד גם אם לא, גם אם הוא בא לבקר גם אם לא. היא הייתה מקבלת כל אחד כמו שהוא יכול להיות. סבתא שלי ידעה את הסוד. היא בנתה משפחה מפוארת ואוהבת עם יסודות איתנים, משפחה שממשיכה לתחזק קשרים אמיצים ומשמעותיים אחד עשרה שנים אחרי מותה. השבוע אני מאחלת לנו שנדע גם אנו לגלות את הסוד. שנשכיל לקבל ולאהוב את בני המשפחה שלנו כמו הם, עם שמחת הלב, מאור פנים ומתוך רצון להתקרבות.

שבת שלום.

מוקדש לזכרה של סבתי האהובה והכל כך חסרה לי, אסתר סופיה דה-לוי. יהי זכרה ברוך.