וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ב דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה: מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי
הפרשה נפתחת כאשר אנחנו נמצאים בעיצומו של המפגש בענן, בראש הר סיני, בין האלוהים ובין משה. ברגע המקודש הזה ה' מבקש ממשה: פנה אל העם, בקש ממנו תרומה. כל אחד ייתן כמה שירצה תיקחו את תרומתי (וכאן מופיעה רשימת החומרים הנדרשים,) ועָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם. ומתוך החומרים האלה יעשו לי מקדש. ושכנתי בתוכם.
כמה סתירות לכאורה אפשר למצוא בשלושת הפסוקים האלה: -אלוהים צריך תרומה מבני האדם? -איך התרומה של בני ישראל הופכת להיות תרומת ה' (תְּרוּמָתִי)? -אם התרומה היא עפ"י נדיבות הלב של כל אחד, מדוע יש רשימה מפורטת של מה להביא? (קצת מזכיר רשימת מתנות לחתונה) -מדוע צריך לעשות מקדש לה' כאשר כל הארץ כבודו? האם האל זקוק לבית? -ואם כן, מדוע בית שעשוי מחומרים יקרים: זָהָב וָכֶסֶף, וּנְחֹשֶׁת. ד וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי, וְשֵׁשׁ וְעִזִּים. ה וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים, וַעֲצֵי שִׁטִּים. ו שֶׁמֶן, לַמָּאֹר; בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים. ז אַבְנֵי-שֹׁהַם, וְאַבְנֵי מִלֻּאִים, לָאֵפֹד, וְלַחֹשֶׁן. הרי רק לפני שתי פרשות נאמר: אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב, לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם. כ מִזְבַּח אֲדָמָה, תַּעֲשֶׂה-לִּי, וְזָבַחְתָּ עָלָיו -איך הפך מזבח האדמה למשכן, שבנייתו מפורטת על פני חמש פרשות ו450 פסוקים? -ולבסוף: וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם. לשם מה בניית המשכן אם בסופו של דבר ה' שוכן בתוך בני ישראל?
הפרשה עוסקת בנושאים סותרים: מעמד אלוהי מול בנייה גשמית, קביעות מול נדודים, חומרי בנין יקרים מול המדבר, חיבור בין שמיים וארץ. איך אפשר לחבר בין עולם האמונה הרוחני ובין עולמנו, עולם החומר הגשמי? זה עתה עמד העם במעמד הר סיני, ראה את הקולות, שמע את השופרות, נחרד מאד מעוצמת המעמד. השמים נפתחו וקול אלוהים נשמע. במעמד הזה קיבלו בני ישראל את ההוראה: אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב, לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם. כ מִזְבַּח אֲדָמָה, תַּעֲשֶׂה-לִּי, וְזָבַחְתָּ עָלָיו . כשנמצאים בשיא האמונה, בשיא הקרבה, בשיא ההתחברות, לא צריך שום חומר, לא צריך סיממנים חיצוניים, לא צריך להשקיע עבודה בגשמיות. מזבח אדמה, פשוט שבפשוטים, משמש מקום להתקרבות (קורבנות). זוכרים את ההתאהבות הראשונית? את תחילת האהבה הגדולה? לא צריך צימר, לא צריך טיסה לחו"ל, לא צריך תכשיטים יקרים, רק מקום להיות ביחד. אבל מה קורה אח"כ, בעוד שבוע, בעוד חודש, בעוד שנה? מה קורה אחרי ששוכחת תרועת השופרות, אחרי שהעם, אנחנו, מתרגלים, אחרי שהקרבה הופכת לשגרה? האם נזכור, כיצד להישאר קרובים ומחוברים? אלוהינו מבין שלא. אלוהינו מבין שבני ישראל, עם העבדים שזה עתה שוחרר, שעסק 400 שנה בחומר ובלבנים, חייב חומר כדי להתחבר. שבכלל אנחנו, בני האדם, העשויים מחומר מבינים רק בחומר וזקוקים לו כדי להתבטא בעולם, להביא את עצמנו, יצירתנו ואמונתנו לידי ביטוי. אז הוא הולך לקראתנו- עָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם. תעשו לי מקדש, לא בשבילי האל, אלא בשבילכם. כדי שתזכרו איך להתחבר, כדי שיהיה לכם מקום להתקרב, כדי שתוכלו לחדש את עוצמת הרגש של מעמד הר סיני. זו התרחקות לצורך התקרבות. והמקדש הזה, המשכן, צריך לבוא מתוכנו, מנדיבות ליבנו. כי התקרבות אמיתית, נתינה אמיתית, חיבור אמיתי, יכול להיעשות רק מלב נדיב, לב שמחובר לתודעת שפע, לב שמרגיש ויודע שלא חסר לו כלום. בדיוק ההפך מלב של עבדים, של אנשים שחיים את החסר. לב שמחובר לתודעת שפע מוצא שפע של חומרים גם בלב המדבר, יכול לתת מעצמו בלי להחסיר דבר, יכול לתרום ולהיתרם. תרומה כזו, שמחוברת לתודעת חסד אלוהי, הופכת להיות "תְּרוּמָתִי", תרומה ברוח אלוהית. הנתינה של העם לאלוהיו הופכת מיד לנתינת האלוהים אל העם. או במילותינו: זה שנותן - מקבל. נתינה מדויקת רבת חסד הופכת לקבלה מדויקת רבת חסד. אבל הנתינה חייבת להיות מדויקת, ומקום ההתקרבות לאל חייב להיות ללא רבב. והוא צריך להיות נייד, כי העם בתנועה, כי החיים דינמיים, כי המציאות משתנה. בשלב הזה של המסע, כאשר השינוי הוא תמידי, המשכן מהווה בית של קבע, המאפשר בטחון בתוך המציאות המשתנה תמיד. המשכן מזכיר לעם ישראל שהאלוהים נמצא בתוכו, שבית האלוהים בנוי מהחומרים שהם הביאו, שהחיבור בין העם ואלוהיו אינו ניתן להפרדה.
השבוע אני מתפללת למצוא את נקודת החיבור ביני ובין אלוהיי. את המקומות בהם נדיבות הלב הופכת נתינה לקבלה, מבקשת את היכולת למצוא זהב וכסף ונחושת ותכלת וארגמן גם בליבו של המדבר, ואת היכולת לנוע בתוך הקבוע. שבת שלום.
Comentarios