פרשת תזריע ופרשת מצורע

וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר, אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ, וְיָלְדָה זָכָר השבוע אנחנו קוראים שתי פרשות, תזריע ומצורע. פרשות לא פופולריות שאנשים נוטים לברוח מהם כמו מצרעת.. אבל בפרשות אלה למרות, ואולי בגלל, שהן עוסקות בצד הפחות יפה של החיים, ניתן למצוא חידושים בעניין חיי קהילה ותפקידים בקהילה. פרשת תזריע מטילה על הכהן תפקיד חדש. אם עד כה בספר ויקרא קראנו על תפקיד הכהנים כמקריבי הקורבנות במשכן, בפרשת תזריע מתגלה התפקיד הנוסף: הכהנים הם המבדילים בין הטמא והטהור. בפרשה הקודמת ה' אומר לכוהנים שתפקידם: לְהַבְדִּיל, בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל, וּבֵין הַטָּמֵא, וּבֵין הַטָּהוֹר וּלְהוֹרֹת, אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--אֵת, כָּל-הַחֻקִּים, אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֲלֵיהֶם, בְּיַד-מֹשֶׁה. תזריע ומצורע מפרטות את ההוראות לכהן איך לזהות את הטמא, איך לזהות את הטהור, איך להפריד ביניהם ואיך להפוך הטמא לטהור. בפרשות אלה, בין הנגעים, הפריחות, הצרעת, הספחת והבהרת, אני מוצאת שתי בשורות נפלאות. הראשונה- טומאה וטהרה הם מצבים משתנים, מתחלפים, לא קבועים ולא מחייבים. כל אחד מהם הוא מצב הפיך. אם אני במצב של טהרה אני לא מחוסנת מפני הטומאה. וגם אם נגע בי נגע הצרעת, גם אם ביתי, כלי, בגדיי נגועים בשקערוּרות ירקרקות או אדמדמות, אני לא חייבת להישאר מצורעת לנצח. השניה- מצבי הטומאה הם מצבים טבעיים בחיים. הם אינם מחייבים ענישה, אינם מראים על חטא, אינם אות קין. מצבי הטומאה הם חלק טבעי ממעגל החיים: וְאִישׁ, כִּי-תֵצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת-זָרַע, וְאִשָּׁה כִּי-תִהְיֶה זָבָה, דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ, אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ, וְיָלְדָה זָכָר--וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים, כִּימֵי נִדַּת דְּו‍ֹתָהּ תִּטְמָא. לידה, זרע, דם הווסת, וגם נגעי הצרעת קשורים לתהליך של המשכיות, של חיים. המצורעת המפורסמת מכולן היא מרים, שהפכה מצורעת בגלל דבריה על משה. כולנו לפעמים מצורעים, כולנו נגועים בדעות קדומות, בתוקפנות, בשליליות. כולנו לפעמים מוצאים רע באחרים, כולנו לפעמים בוחרים בדרך שאינה מביאה טוב לחברה. השבוע אני לומדת מפרשות תזריע ומצורע שאת הרע אי אפשר להסתיר. הוא יוצא החוצה. אם לא במילים אז במעשים, אם לא דרך האדם אז דרך רכושו. הרוע, כשהוא קיים, הוא נראה וגלוי לעין. וכאן נכנסת תפקידה של החברה: לא לעצום עיניים, לא לטאטא מתחת לשטיח, לא להתעלם ולא להתכחש וגם לא להדיר, להפקיר, לנטוש או לבזות. תפקיד החברה- הכהנים, להצביע על הנגע, להצביע על האזור שדורש טיפול, להוציא אותו מחוץ למחנה כדי שיוכל להתנקות מטומאתו ולחזור. התעלמות מהטומאה דינה מוות. וְהִזַּרְתֶּם אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, מִטֻּמְאָתָם; וְלֹא יָמֻתוּ בְּטֻמְאָתָם, בְּטַמְּאָם אֶת-מִשְׁכָּנִי אֲשֶׁר בְּתוֹכָם

כאמא לנערה בת 17 אני חושבת על הנגע שפשה בשנים האחרונות בחברת הנוער, נגע השתייה. הנגע הזה נמצא בכל מקום, במסיבות, במפגשים, בהאנג אובר למחרת בבי"ס, במחלקת המיון אליהם מגיעים הנערים כשגופם כבר לא יכול להכיל את האלכוהול. הנגע הזה נכנס לדיבור, להתנהגות, לבילוי וראינו שהוא גם גובה חיים. אז איפה הכהנים שלנו? איפה האנשים שיוציאו את הנגע הזה מחוץ למחנה? איפה האנשים שיאמרו: אתם מצאתם רע. אתם חייבים לטהר את מחשבותיכם, את גופכם, את נפשכם כדי לשוב לקחת מקום במחנה שלנו? כבר אלפי שנים שאין לנו כוהנים, וגם מנהיגים רוחניים כבר אין. יהיו פרשות אלה תזכורת לכולנו לשמור בעצמנו על ילדינו, עלינו ועל מחננו. וְטַהֵר לִבֵּנוּ לְעָבְדְּךָ בֶאֱמֶת. שבת שלום.

יוסף קרדונר - וטהר ליבנו

0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול