פרשת תולדות
השבוע בפרשת תולדות מתרחשת דרמה גדולה בחיי משפחת רבקה ויצחק, אנחנו קוראים על תככים, מזימות, שקרים והתחזויות. אבל השבוע, ברשותכם, אני רוצה לדבר על ההיפך. השבוע אני בוחרת לדבר בשבח חוסר הדרמה (הדברים נכתבו בהשראת השיעור של סיון רהב-מאיר).
בפרשה שלנו, בין לידת האחים התאומים ופרידתם, נפרש סיפורו של יצחק. הסיפור מסופר במעט פסוקים, ולמען האמת הארועים בחייו לא מאד מרתקים, הם בעיקר, מה שהיום אנחנו מכנים, חפירות (תרתי משמע).
הפרשה מספרת על יצחק שקיבל הוראה מאלוהים לא לעזוב את הארץ וַיֵּרָא אֵלָיו ה' וַיֹּאמֶר אַל-תֵּרֵד מִצְרָיְמָה שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ ואכן נשאר באותו אזור רוב חייו.
הוא עסוק בעיקר בחפירת בארות אביו שנסתמו ובמריבות רועיו עם רועי גרר. את המריבות הוא פותר בדרך חסרת דרמה לחלוטין, הוא עובר למקום אחר.
זהו, זה כל מה שמסופר על חייו של יצחק, ההולך בתלם אביו, חוזר על פעולות אביו, ונשאר בשגרה קבועה, במקום אחד במשך שנים. יצחק לא הלך לו, לא חזר לו, לא רב עם אף אחד ולא כרת בריתות. (מעניין שיצחק שלא נלחם בחייו שייך בעץ הספירות הקבלי לספירת גבורה).
השבוע הפרשה מזמינה אותנו לראות את הגבורה שבשגרה, את התכלית שבפעולות היומיום החוזרות על עצמן.
לי יש נטייה להעריץ אנשים ובמיוחד נשים בינלאומיות. כאלה שעושות קריירה חובקת עולם, שטסות וחוזרות, שנמצאות בישיבות בהונג קונג יותר מאשר בחגיגות בגן, שהיומן שלהן מלא שנה קדימה. הנשים (והאנשים) האלה שאין להם גבולות פיזיים ושכל עולמם נמצא במזוודה ומחשב לאפטופ. תמיד נראה לי שלהם יותר מעניין, הם יותר חשובים, ושהחיים שלהם יותר זוהרים. באה פרשת תולדות ואומרת: הגבורה האמיתית היא בלהישאר. בלהמשיך בשיגרה, בלשמור על שמחה, השקט והשלום במלאכות הרגילות, היומיומיות, החוזרות.
הגבורה היא להתמודד עם המקומות שנסתמו. לא להתייאש ולחפור שוב מחדש ולא להתעופף למקום אחר בו כל הבארות מחכות לי. להעמיק בְּשמחה בדרך הישנה כאילו גיליתי דרך חדשה. להחזיק את מה שקיים בנכונות, בנחישות ובהתמדה ולא רק לייצר חידושים שוב ושוב. זה נכון בתחום של זוגיות ותיקה, הורות מתישה, קריירה מתמשכת. זה נכון בזמן שהגבולות מצטמצמים, אפשרויות ההתחדשות מוגבלות והדרמות רחוקות.
זה נכון אז וגם עכשיו: להיות על מקומי, בזמן עכשווי, עם שמחת הקיים.
שבת שלום וחודש כסלו טוב לכולם.